לפני 14 שנים. 5 במאי 2010 בשעה 12:27
זה מעורר בי מחשבה לא פעם. אחרי סרט כזה או ספר או אפילו שיר. משהו שגורם לך להתעלות ולרצות להכות בפטיש ענק באדמת העולם. ואז אתה מתעורר מתלהבות הילד אל המציאות האפרורה ואל הקולות הסקפטיים המלגלגים שבראשך.
ואני ממשיך לשאול את עצמי. מה המשמעות של רגש החד פעמיות הזה? מה המשמעות שלו אם אני חש אותו בכמה מקרים שונים מיצירות שונות. זה קצת כמו עם כמה אהבות גדולות במשך תקופת חייך. מהש שמסיר מעל אחת את הגלוריפיקציה של "האחת".
ומעבר להעתעמעמות שבכמות של חד פעמיות - אותה אנרגיה גולמית של התלהבות שמלאה בסנוורים של אור מונוכרומטי בוהק שקשה לו עם אינסוף הגוונים של המציאות שמעייפים את נפש האדם החולמת - איך משלבים את הרוח הנהדרת הזאת במסלול פרקטי מבלי להרגיש שהאנרגיה הזאת מסתרסת?
