ואהבת.

אולי אני פשוט נהנה מזה. אולי זאת פשוט ההתמכרות המחורבנת שלי.
אולי אני חסר סיכוי. אולי אני לא באמת רוצה להנצל. אולי אני פשוט נהנה מזה. אולי אני נהנה למחזר עצמי לדעת באותם מי אפסיים. אולי אני צריך את החרא על אש קטנה הזה פעם ב

אולי אני נהנה להתבכיין. אולי אני נהנה לגרד סימפטיה בדרך בזויה כזאת.
אולי אני לא שווה בדל משאב ומאמץ שמושקעים בי. אולי אני רק רוצה לגרור את כולם איתי למטה.

אולי אני באמת לא רוצה. וזהו.
אולי אני אהיה מהלוזרים השמנים האלה שגרים אצל ההורים שלהם. האח במשפחה שמשתדלים לא לדבר עליו. אולי אני כותב עוד פוסט רחמים עצמיים בציפיה למעפעפות העיניים.
אולי אין משהו שאני אוהב יותר מאשר את הכאב שלי. אולי התגעגעתי אליו אחרי כל כך הרבה מניפסטים שכבר החלאתי את עצמי לשמוע מדקלם על חיוביות ולא לוותר לעצמך לאחרים.
אולי ואולי ואולי ואולי. רק אולי יש בעולם הזה. אין במה להאחז.
אולי רק בידיעה שמתישהו שוב תחזור הנפילה. וכאילו הכל ימחק. ומה שנשאר זה גוש החרא והגועל העצמי.

ואולי אני מתמקד כל כך בשחור ברגעים האלה. רוצה להרגיש אותו כמה שיותר כי אני צריך את העוצמה שבוודאות. כי כל מה שמורכב מדי ואפרורי מדי מבלבל ולא מספק.
אני צריך עוצמות.
ואני מרגיש בדידות. בדידות אינטלקטואלית. גם אינטלקט של רגש.
יש בי רעב לזה שיחושו אותי וירגישו אותי בדיוק שאני יכול להעניק לאחרים.
שמישהו ידע לעקוף את ההגנות שלי ולתת לי תחושה של הזרמת כוח ושיש על מי לסמוך אפילו לרגע.
זה מעייף לגדל את עצמך לבד כל הזמן.

וכן, אין בי רציפות.
וכן, אני מוחק את כל ההישגים.
אבל אני פאקינג לא מבין את המכאניזמים האלה. ואולי אני בוחר כרגע לראות כאילו אני לא מבין כדי שיתחבר עם השחור.
ואיך אתה יכול לעשות משהו או לנוע באמת לכיוון משהו כשאתה שומע כל הזמן שאתה צריך לשחרר וללכת עם התחושות שלך. אבל כשאתה משחרר והולך עם התחושות שלך אתה שומע שאתה שוב מחבל בטיפול שלך ומניפולטיבי.
אז אני כבר לא יודע מה לעשות. ואני מלא כעס. בא לי לפגוע.
ובא לי שגם לי יהיה מישהו. מישהו כמו שאני צריך. שזה לרגע אחד לעזאזל לא יהיה כל כך קשה וסיזיפי ועוד דוגמה לזה שאני לא באמת עושה את מה שאני לעזאזל אמור לעשות. למצוא עוד נשמה. שתבין אותי. שתדע לעקוף את ההגנות שלי. שזה לא כל הזמן יצטרך להיות מאמץ אדירים שלי.
אני רוצה שזה יהיה קל קצת.
אני רוצה לא להרגיש בינוניות תמידית אינטלקטואלית וריגשית באנשים שאני פוגש.
אני רוצה לאהוב. אני רוצה להיות נאהב. אני רוצה להפסיק למחזר את עצמי. אני רוצה להפסיק להתעסק בטפלות כמו האם אני ממחזר את עצמי. אני רוצה להפסיק לפורר את עצמי וכל מחשבה שלי לאבק ולחוסר משמעוץ מתוך הביקורתיות המפוררת הזאת.
אני רוצה להרגיש אהבה טהורה. ששום דבר כבר לא ישנה. לא לראות את הקונטקסט החברתי מפריזמה של האם אני במקובלים או לא במקובלים. וכשאני במקובלים זה אוטומטית הופך אותם למקובלים סוג ג'. ורק מה שאני לא שולט בו ולגמרי כוכב הוא הנחשב.
אני רוצה להיות מלא. לא להשוות. לא ליפול או לקום כל רגע ורגע על האם אני יותר מצחיק\חכם\יפה\מוצלח\מרגש\מנצח או אלוהים יודע מה הכי הכי באותה סיטואציה.
זה לא מוביל לשומקום. ואין בזה אהבה. ומה שאין בו אהבה אין בו תוחלת. הוא לא בר קיימא.