מכתבים לדיאן

אז זהו. זה לא שהשבוע שלי היה רע, נהפכו הוא היה גרוע. זה התחיל ביום ראשון כשבמקום להתעורר למנגינת השפתיים שלה על החליל שנתנו לי הוריי המנגנות את הסימפוניה ה-ועוד איך נגמרת אני שומע אותה פוצחת בסדרה של זעקות שבר שלא היו מביישות בעוצמתן או בהיותן עולות ויורדות את המכשיר שמייצר את ה-"שחר אדום" עבור אומללי שדרות.

היא מנצלת, כנראה, את חוסר ערנותי בשביל לגרור אותי מהמיטה בעוד הכרתי מעורפלת למחצה אל המטבח אגב מלמולים בלתי פוסקים או מובנים. אומנם אני עדיין חצי זומבי אבל החצי השני שלי, זה שמודע בעליל לזקפת הבוקר שלי כמו גם לעירומי, יודע להודות לאל הטוב שלפחות עם זעקות השבר היא הפסיקה. המלמולים הלא ברורים שלה לא ממש מטרידים אותי, אלוהים יודע שגם כשאני מפוקס לחלוטין והיא נינוחה אין לי מושג מה לעזאזל היא מדברת. אני עומד ערום וזקוף במטבח הבית שלי לצידי ההיסטרית התורנית שלי כשהיא חוזרת על המילה "עכבר" מהר יותר מבן ג'ונסון בריצת המאה מטר של אולימפיאדת לא יודע איזו שנה. אם הייתי זוכר את השם שלה במקום את נושא מחקר הדוקטורט שלה אולי הייתי פונה אליה פנייה אישית יותר מ-"כוסאמשלך, לא יקרה כלום לעכבר אם אאכיל אותו בצהריים ולא בבוקר".

אני משחרר את עצמי מאחיזתה וספק צועד ספק מתנדנד אל חדר השינה שלי, נכנס אליו, נועל את הדלת ומחפש את כדורי הקסם האלה שעושים לי שינה בלי חלומות. בולע כדור בדיוק כשהיא מנסה לפתוח את הדלת הנעולה, מעיף מבט בדלת ובולע עוד שתיים. אני נכנס לי את המיטה בדיוק כשזעקות שבר מסוג אחר מנסות לא ממש בהצלחה להיכנס למוח שזה עתה סיממתי "הבגדים שלי, תפתח לי... נו יש לי פגישה עם המנחה...עבודה...".

הכרתי מתערפלת לה בנעימות ובזיק אחרון של צלילות אני מחליט להושיט את היד ולהדליק את הרדיאטור... אני לא אוהב כשקר לי.

קיבלת!