|
|
|
אז אתמול הוא בא.
שנים רבות שתהיתי אם יכול לקרות מצב כזה שוב.
אז זה דומה, ליד, לא בדיוק אבל בערך.
תהיתי אם לפעול ואיך ומה עכשיו, הנה זה מתחיל מההתחלה וההתרגשות ובלה בלה בלה.
כלום. גוש של קרח.
כן. זו אני.
הראש שלי מלא, מתפוצץ.
מזמן כבר עייפתי מלנסות לחפש תשובה.
ועכשיו?
לא נותר בי כוח.
הדלת הזו נחסמה מזמן.
זה בכלל לא משנה מה מרחו עליה.
פשוט מאוחר מדי.
.Fuck you. Fuck me. Fuck us.
ואז התפוצצתי
מחשבות רצות, מתחלפות.
ואיכשהוא, רק כאן, בין כל הסוטים והסטיות, אני מרגישה שלווה.
הבחירה שלך.
אני יודעת שעד היום לא בגדתי.
לא ביצעתי פעולה פיזית הכרוכה בהתגנבות מאחורי הגב כמו גנב באישון ליל.
כן, בגדתי באמון.
מצד שני, זו הייתה העסקה מההתחלה.
הוא לקח אותי כמו שאני, עם היתרונות והחסרונות.
בכך הוא יצא גדול יותר משאי פעם תהיה.
פחדן שכמוך.
ואני,
מתפללת שבחיים לא תחזור, תפילה ששנינו יודעים שתתגשם.
אני, לנצח.
יש בי הרבה חלקים, ככל אדם.
אבל זה - פצע פתוח כבר הרבה זמן.
אז משחקים נושמים מתקדמים, רוב הזמן מעמיסים עבודה ומעמידים פנים שזה לא שם - איננו.
שקר ועוד שקר.
עד שבסוף, אתה מנסה לשכנע את עצמך שהשקר הוא המציאות.
האמת היא,
שמדובר בייצור המוני של מכתבים שנכתבו בדם.
אבדן של כמות דם מוביל לאי תחושה, לפחות לכאורה.
שהרי בסוף, זה אני עם עצמי וכל מה שנשאר סביבי - זה דם.
*פרסם*
אין מילים שיכולות לתאר מצב כזה.
ככל שאני משקיעה מחשבה אני שוקעת.
טובעת.
בים של מילים ללא משמעות.
חיוך כלפי חוץ - מוות מבפנים.
קשה לכתוב על תחושה.
הכד מלא מים, כל טיפה נוספת מובילה לקריסה.
כמו להפיל את ריבוע הדומינו הראשון בשורה ארוכה.
זה אחד מהלילות האלו, אני קורסת לתוך עצמי.
לא מסוגלת יותר להכיל.
תזכורת לעצמי,
אל תפרסמי.
זמן לא עוצר.
הוא עף, נשרף.
מסך עשן.
בסדר, ניצחת.
אז הייתי דוחה ומגעילה ומתעלמת.
כל הכבוד, החזרת לי ובגדול.
עכשיו תחזור ותזדהה.
Angel.
