לפני 15 שנים. 7 בפברואר 2009 בשעה 23:08
יכולתי להריח אותו ולטעום אותו אף על פי שאנחנו מעולם לא נפגשנו. הוא באופן אדיב נתן לי להיכנס לשחרורית הנפש שלו דרך מילים,
ואני הרגשתי נוח שם - כמו שייכת כמו שחזרתי הביתה אחרי היעדרות ארוכה ולא מבינה כמה התגעגעתי הביתה כל כך הרבה שנים.
המילים שהוא כתב אלי היו חיות. הם חיו במוחות שלנו וטיפחו את התשוקה בתוך הגופות שלנו -
תשוקה שאנחנו לא יכולנו להבין על ידי נגיעה .
אבל זאת נראה שגדלה להיות יותר חזקה עם כל דקה שעברה, כל יום ארוך.
כאשר ראיתי אותו במוח שלי, יכולתי להרגיש את הידיים שלו בגוף שלי, אצבעות בודקות,
מוצאות את ההירטבות שהייתה תמיד נוכחת, הירטבות " שלו ", " הכח שלו "
הייתי אחוזת דיבוק , קרועה מכמיהה - החיים היה בלתי-נסבלים רבי עיקולים.
המחשבה שמעולם לא הייתי בבעלותו, תבעה את המחיר שלה, מילאה אותי עם דיכאון.
עצב כהה עמוק שגעש בנפש שלי ועשה את הכל בצבע אפור, כל כך אפור