דוקו-בלוג

נולדתי במזל טוב להוריי הנרגשים במשקל חמש שמונה מאות. לידת עכוז.
הוריי שיחיו העניקו לי את השם הנפלא תקווה.
גדלתי וחייתי בפרבר דרומי בתחושת החמצה תמידית, כאילו נועדתי לגדולות.
שמעתי את העיר הגדולה קוראת לי לבוא.
בתום שירותי הצבאי כמפקדת נגמ"ש בגזרה הצפונית (שירתתי בבסיס סגור ותמיד היה לי כושר מנהיגות מפותח), עשיתי את הצעד הבלתי נמנע, ועברתי לעיר הגדולה, באר-שבע.
כבר אז התחלתי להרגיש שהשם "תקווה" קצת לוחץ לי בצדדים והחלטתי לשנות אתו בחוגר ובתעודת הזהות שלי. שיניתי ל"הופ".
עברו ימים. וגם לילות. העיר הגדולה עשתה לי טוב. בימים מילצרתי לפרנסתי. בלילות כתבתי שירה.
הושפעתי מגדולי הדור. בעיקר הושפעתי משב"כ ס ואלתרמן. למותר לציין שמצאתי בינהם יותר מקו מקביל אחד.
לימים קודמתי והפכתי להיות מאחרת בפזנון בו מילצרתי. ואז נפל לי האסימון (פרטים בהמשך).
בינתיים עוד אירחתי בימים, ובלילות כתבתי שירה.
רצה הגורל ואבי שיחייה נפטר (עליו השלום), והוריש לי דירת שניים וחצי חדרים בפרבר הדרומי בו גדלתי.
אני, שתמיד היה לי ראש לעסקים, החלטתי להציע אותה להשכרה.
עד מהרה, במהרה בימינו, הדירה הושכרה לזוג עולות מחבר העמים.
שמחתי. גם הן שמחו.
אמי שתחייה, נפטרה גם היא, בסמוך למועד פטירתו של אבי (שיחייה). נשארתי לבד בעולם (שכן אני בת יחידה).
עד מהרה התברר לי ממקורות יודעי דבר שגם אמי הורישה לי דירת חדר וחצי על גג של בית נטוש באותו הפרבר בדיוק בו גדלתי.
שמחתי. גם היא.
ערב אחד ישבתי על הגג, נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי, "הופ, יש תקווה".
הייתי מאושרת.
גם זוג העולות החדשות מאוקראינה, ששכרו את דירת החדר וחצי על הגג היו מאושרות.
אבל בכל זאת, הרגשתי, עדיין, שאני רוצה להתפתח יותר.
אמרתי לעצמי, "הופ, עם כל החוש העסקי שלך, עם כל הידע שלך באירוח והזיקה הברורה לצרירת מילים, ואל תשכחי את כושר המנהיגות שלך, את חייבת לעשות עם עצמך משהו גדול. הרי לגדולות נועדת".
לא אלאה אתכם בפרטים, ורק אספר שכיום, אני חזק בתחום.
את השאר תבינו לבד.