לפני 15 שנים. 18 במרץ 2009 בשעה 14:06
מבט מתגלגל מלמטה למעלה.
מתבוננת בו, בפניו.
עיניו עצומות, כל כולו מרוכז במעשה הפירוק.
פניו מלאי הבעה
עוצמתו מהפנטת
ואז הוא עוצר
ממלא את תוכי
אלוהים, כמה שאתה יפה!
אורגת מילים
עורגת חלומות. אורגת מילים. הורגת זמן.אני.
לפני 15 שנים. 17 במרץ 2009 בשעה 13:16
פתאום התחשק לי לטבוע קצת במציאות (כלבה מאזוכיסטית מה יש לומר)
אז הלכתי להקשיב לו קצת - עמיר לב
"כל הזמן חשבתי עלייך
לא התקשרתי
שמרתי הכל בפנים
איך את מחזיקה אותי סוער
נוסע וחוזר
נוסע וחוזר "
לפני 15 שנים. 16 במרץ 2009 בשעה 22:20
להכנס למיטה
להיצמד אלייך
להניח את ראשי על חזך
להגניב מבט אלייך
לראות אותך מחייך כשעינייך עצומות
ולהרגיש איך אתה מהדק את אחיזתך בי.
זה מה שהכי הייתי רוצה עכשיו.
לפני 15 שנים. 15 במרץ 2009 בשעה 21:27
כשאני חושבת על זה, מעולם לא נקשרתי על ידך.
בכל אופן, מעולם לא כרכת סביב גופי חבלים וליפפת אזיקים.
במקום כל אלו, בחרת להשתמש במילים.
"אל תזוזי"
מתהדקות המילים והולכות. נכרכות סביב שדיי, מתפתלות בין ירכיי, צובטות את עורי.
מתהדקות.
וכל ניד עפעף נדמה לי כמו חילול קודש
כמו הפרת אמון
כמו התרופפות סדרי עולם.
"תישארי כמו שאת"
אזוקה במבט. הנה המילים שלך זוחלות על גופי, מתלפפות סביב קרסוליי, חורכות את בשרי.
אזוקה.
כשאני חושבת על זה, אתה קושר אותי בהבל פה.
לפני 15 שנים. 14 במרץ 2009 בשעה 13:23
כשאתה מושיב אותי ככה,
על הזין שלך,
משפד אותי בנעיצה החלטית,
אני לא משפריצה.
אני משפיכה.
אוהבת כשאתה בוחש לי את הקרביים.
לפני 15 שנים. 14 במרץ 2009 בשעה 5:13
גבול ההתמסרות אינו נקבע לפי כמה שאני רוצה לתת, אלא לפי כמה שאתה מוכן לקבל.
אולי...
לפני 15 שנים. 13 במרץ 2009 בשעה 11:42
ואז כשרכנת מעליי
תוך שאתה בועל את גופי בנמרצות
היה זה המבט שלך ששיחרר את נשמתי.
והרהבתי לבקש -
"אפשר שתירק לי לתוך הפה?"
ואחר כך, כשחזרתי ופקחתי עיניים,
ותחושת הריחוף עוד מסחררת את ראשי,
אמרת לי שיש לי מבט של נמרה.
ביקשתי לטעום אותך
תודה
לפני 15 שנים. 12 במרץ 2009 בשעה 9:31
אולי בגלל שאני כל כך מושגת ונוחה לך אני לא ה'וואו' שלך?
אבל אני לא רוצה להיות בלתי מושגת לך,
כי אתה הוא ה'וואו' שלי.
הבינוניות מעוולת! הלאה אמצע!
לפני 15 שנים. 11 במרץ 2009 בשעה 15:37
אני אוהבת את הרוך של הקיום המשותף הקשה שלנו.
לפני 15 שנים. 26 בפברואר 2009 בשעה 5:41
ביום שבו התעוררה התשוקה אליו החלה גם חרדה עמוקה.
חרדת נטישה.
מה אעשה אם יילך ממני?
וככל שהתשוקה גוברת כך מתחזק הפחד לאבד אותו.
מין מתאם לא ראציונלי.
כאילו התשוקה והפחד אוחזים ידיים וצועדים יחד.
מתי משתחרר הפחד? מתי נעלמת החרדה?
זה כאן לנצח?