שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

קצת כמו חיה משחקת.

יצר בריקוד אין-קץ.

*****
Syādvāda
במקור מהג'ייניזם (Jainism).
מישהו כאן תרגם את המושג כ-יתכנות, ואימצתי. Syāt פירושה אולי או יתכן, ו-Syādvāda היא תמצית הרעיון שלכל דבר פנים רבות.

*****
רוב התמונות בבלוג שלי הן מכאן:
http://porn4ladies.tumblr.com/
לפני 3 שנים. שלישי, 19 ביולי 2016, בשעה 20:34

אני חי ונושם.

 

אני נכנס לקרוא, אבל לא כותב או מגיב.

 

אחזור.

 

 

 

The light, the life, the strength, the harvest, gratefulness
In four moons the antlered one will go to rest

לפני 3 שנים. רביעי, 6 ביולי 2016, בשעה 09:13

אני עושה טעויות בכל יום. אני משער שאני עושה טעויות בכל שעה. אני שואל את עצמי "אוי, סיאט, אתה עושה טעויות, איך לכל הרוחות אתה תחיה עם עצמך???" ומשיב לעצמי שזה נורא נחמד שהציפיה שלי לפעולות ולהחלטות מושלמות כל כך שגורה בי, אבל בחייאת, לא, זה לא עובד ככה. אדם יכול להיות זהיר ולצמצם את מספר הטעויות שהוא עושה, הוא יכול ללמוד מהטעויות שהוא עושה ולמצות את הסקת המסקנות עד תום, והוא יכול לחזור, להבין ולתקן את הנזקים שהוא משאיר מאחור.

 

חוסר המוכנות לטעות משתק.

 

ברגע זה ממש, בעודי כותב שורות אלו, אני חושב "אבל למה לכתוב דווקא את זה? האם זה משנה. האם זה יתרום לי או לאדם אחר. איך? כמה? האם יש טעם לכתוב משהו אחר? האם כדאי לשים את כל זה בצד ולא לכתוב כרגע? כן כן, שים בצד ואל תכתוב. עדיף. נכון? נכון." ולא, זה לא נכון, אבל המהלך המחשבתי ינסה לשכנע אותי עד הרגע האחרון שעדיף שלא אעשה ולו דבר אחד בעייתי קטן. בעייתי, יעני פחות ממושלם.

 

בעודי כותב פוסט מזדיין בבלוג מזדיין באמצע שומקום על "טעויות."

 

כתבתי.

נה לכם.

 

...בוקר טוב, ויום נהדר. :)

לפני 3 שנים. רביעי, 6 ביולי 2016, בשעה 01:03

 

אוטוטו בן 29.

 

כשזמני הגיע להפוך בן 28, דבר לא נראה כפי שהוא היום.

 

אין לי פחדים.

רק עולמות לכבוש. ;)

 

"Fear me, for I am your Apocalypse."

 

http://i573.photobucket.com/albums/ss175/Nyarlathotep1/eversor_zpseca98e23.jpg

 

לפני 3 שנים. שני, 4 ביולי 2016, בשעה 20:00

 

אני אתן את דמי בשביל משפחה.

אני נלחם את חיי בשביל משפחה.

חושב לומד ויוצר בשביל משפחה.

אני אתן את השפיות שלי בשביל משפחה.

אני נלחם בשריטות של אבא שלי – בשביל משפחה.
נלחמתי במקום ללכת ולא להסתכל אחורה – בשביל משפחה.
אני מנצח בכל המלחמות שלי – מתוך גאוותי, ובשביל משפחה.

אני מתעורר בכל בוקר - בשביל משפחה.
לא ברור?
אני מתעורר בכל בוקר אחרי שנים בלי שינה – בשביל משפחה.

אני שובר את עצמי ובונה מחדש,
פעם אחר פעם,
בלי להפסיק, חורק שיניים, חופר קדימה
בשביל משפחה.

משפחה ביולוגית,
משפחה מאומצת,
משפחה של משפחה – היקרים של יקיריי.

בוער ושואג
בשביל משפחה,

מצליח ונכשל בשביל משפחה.

תועה וטועה
בשביל משפחה,

חוזר על עקבותיי לתלם או מוצא דרך חדשה,
בשביל משפחה.

נועץ ציפורניי בצוקים
צורח דרכי החוצה מבורות
הורג את הפחד
משמיד חולשותיי
לא מפסיק
לא יודע איך, לא רוצה ולא מנסה

וכפי שאני בשביל משפחה
משפחתי בשבילי.

חיי מעגלים מעגלים
וכוחי בלתי נגמר.

יום אחר יום
יום אחר יום

לומד וטועה
יוצר ועושה.

לפני 3 שנים. שישי, 1 ביולי 2016, בשעה 15:38

(השיתוף הוא באישורה הישיר של סולאריס.)

 

הסיפור המקורי:

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=82599&postid=507283

 

וכתיבתה עכשיו,

עם סיבותיה לשבור שתיקה פעם נוספת, ולהתחיל לתת את הניק שלו:

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=544398&blog_id=82599

 

אינני מכיר את הסיפור באופן אישי.

לשולט המדובר יש הזכות לכתוב את עמדתו, כפי שלה יש את שלה.

 

Solariss כותבת, מעבר לכך, שהיא תעמוד גם לצד נשים אחרות שנפגעו ושנפגעות.

הרושם שלי הוא של אישה בעלת ניסיון רב מאוד בתחום, הן בצד הנשלט והן בצד השולט.

 

 

 

על הדרך,

שיתוף של מיקה האחת (גם באישורה :) }{ ):

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=27322&postid=544236

עם כל הכבוד לפנטזיות, התואר "שולט" לא מונע מאדם חסר אחריות להשתמש בכוח

כדי להרוס לך (גבר או אישה) את החיים.

אמון יכול להיות דבר נפלא. לא כל אדם יתייחס לאמון הזה בסוג כלשהו של כבוד.

לפני 3 שנים. שלישי, 28 ביוני 2016, בשעה 20:10

כשאני עייף

מלהיות אדם

(זה לא דרמטי

כולה, אני חתול)

קחי ראשי בין ידיך

הניחי ברכות בחיקך

ותלטפי, צווארי וראשי

 

 

 

 

 

 

תני לי להשתחרר מעול האנושיות.

אני מבטיח להחזיר טובה כשאחזור. :)

 

Heeeere pussypussypussy.

 

http://66.media.tumblr.com/988c2d88d537095b3d97d2162518656c/tumblr_o96fjpvceJ1rs2jpso1_1280.jpg

לפני 3 שנים. שלישי, 28 ביוני 2016, בשעה 11:58

(הפוסט הזה מכוון אלייך ומוקדש לך, לעצמי, לאנשים שיקרים לשנינו יחד, לאלו שיקרים לך או לי לחוד, לכל

אדם אחר שאכפת לו, ובייחוד: לכל אדם שמכיר את צריבת הספק אם יישאר עם יחס חם ושומר כלשהו בחייו.

 

גם כשאנחנו מרגישים שחיינו מוכיחים שאיננו ראויים שיאהבו אותנו, בדרך כלל יש אדם או אנשים שיראו לנו

למה ההיפך הוא הנכון. גם איננו באמת לבד, ובוודאי שאנחנו ראויים לאהבה.

את בין אלו שעושות זאת בשבילי, ואני אוהב לעשות את אותו הדבר בשבילך, חתולה. :) )

 

...ואת מכירה דווקא את חלקו הקטן של חרדות הנטישה שלי, גם כי את יודעת להרגיע אותי, מאוד, מאוד מהר, וגם כי אחותי בנפש כבר ספגה כל כך הרבה מהן... :)

 

אני מכיר את ההרגשה של הבטן המתהפכת, כשאני שם לב שמשהו, כלשהו, בעייתי בקשר אוהב שלי. אם זה משהו גדול, אז אני מכיר את לילות הבלהה בהן המוח עובד להראות לי שאני עומד לאבד את כל מה שיקר לי. זה לא משנה אם זה מטורף ובלתי סביר - זה חובק, זה משכנע, וזה כואב. למרות זאת, לא הייתי אומר שהוא מנסה לעבוד נגדי - הייתי אומר שהמוח שלי מנסה לתת לי רשת ביטחון. הרי, הגיונית, באמת איבדתי מערכות יחסים רבות מדי עם אנשים שהיו קרובים אליי, או שהיו אמורים להיות קרובים אליי. הגיונית, זה כואב הרבה יותר כשזה פוגע בהפתעה. חרדות הנטישה הן כוננות ספיגה מייאשת.

 

עשרים אלף שינויים בחיים שלך, יחד עם שלוש מערכות יחסים מרכזיות שלא עובדות כלל כפי שאת צריכה ורוצה כרגע, ואסון משפחתי נוסף. אני יודע שזה מרגיש כאילו זה אף פעם לא נפסק, ולא משתנה. העברתי הרבה מאוד שנים מרגיש שאני אף פעם לא בטוח, ולא מרוצה - ומרגיש שזה כי, תכלס?, אני סתם מתלונן יותר מדי. לא עזר שרוב חבריי לאורך השנים בגדו בי ו/או נעלמו לי, ולא עזר שהמשפחה שלי יודעת להיות מופרעת לחלוטין, עם אבא שאני צריך להוות לו דוגמא במקום ההיפך.

 

אז, כשאת מתארת את כל זה,

 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=543515&blog_id=30203

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=30203&postid=543706

 

אני יודע שלא מופרע שתרגישי כך. התפתחות החוויה האנושית מבוססת על ניסיון העבר.

אני יודע שניסיון הילדות שלך הוא שאין לך משפחה שתהיה שם עבורך.

אם ילדה קטנה עושה כל צעד, מינקות ועד בגרות, לומדת ומבינה שמי שאמורים להיות צמודים אליה נוטים,

במקום, להיות לא פחות מאויבים לה - מאיפה היא אמורה להכיר את האמון באלו שלא ינטשו אותה?

 

מצד שני, אותו הסיפור העגום הוא הסיבה שאני בוטח בנאמנות שלך לחלוטין, ואין שום סיכוי בעולם שאקום ואלך. :)

(אני יודע שזה נכון לעוד מאהובייך, אבל אדבר רק בשם עצמי.)

 

 

את הילדה הקטנה שנאלצה להיכנס כמו חיה באבא שלה,

מתוך החלטה להגן על אמא שלה, שלא הגנה עליה חזרה.

 

את הנערה והאישה שבחרה להיות כל כך, כל כך הרבה

יותר טובה מהמערה חשוכת האל בה דרכה התחילה.

 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=507486&blog_id=30203

 

 

את מסרבת בכל תוקף לראות בעצמך קורבן, ועל כך אני בוחר להסכים איתך.

לא כי היתה לך שליטה במתרחש, או כי היה שוויון כוחות. לא היה.

 

אני מסכים איתך כי מילדות את מגדלת את עצמך כלוחמת, כשורדת, וכאישה שלעולם לא תחזור על טעויות המשפחה שלה.

את לא מושלמת (מה?! ב'מת?!), אבל את לא מפסיקה להשקיע את עצמך - ואני מרגיש את זה בכל יום.

 

אכפת לך ממני. את דואגת לי.

 

את. תמיד. אוהבת אותי, גם כשאת מפחדת שיום יבוא והרגש לא יוחזר.

אני מכיר את המקום האיום הזה, ואני לא יכול לעשות דבר מלבד להוכיח שאני כאן בכל יום מחדש.

 

אני לא יודע כמה שנים לוקח להתגבר על חרדות נטישה,

אבל כל עוד הבחירה שלי משנה משהו אני אהיה שם כשזה יקרה.

 

אני אוהב אותך.

מאוד. :)

 

 

 

http://www.fpusadailyplanet.com/wp-content/uploads/2016/01/spider-man-deadpool-1-interior-590x900.jpg

לפני 3 שנים. שבת, 25 ביוני 2016, בשעה 03:11

MRI ראש-צוואר ב-30 לחודש.

 

כעת כשאני כותב מילים אלו אני מרגיש דקירות בין האצבע הקטנה ושכנתה ברגל ימין, דקירות שנדדו לשם אחרי טיולים מאופקים על כפות רגליי לאורך היום.

שגרה.

תשע שנים של דקירות, נמלים, שריפה, אבדן רגישות ותחושה מתפשטות, ושל שאלות "למה? למה ואיך אני לא יכול לבדוק את הדברים האלו קודם?"

כי החיים הם תוהו ובוהו, זה למה.

שאלות על עצם, טבע ופשר בריאה שהיתה או לא היתה יכולות גם להיעצר ב"רגע, מ'זתומרת נוצר סדר? איפה, ולמי?" לי עכשיו השאלה שנותרה, לפני שאחרות ידוברו מתוך תא התהודה המגנטית, היא "האם יש כאן בעיה נוירולוגית אורגנית, האם זו חרדה, או אולי אפשרות שלישית?" ולמה שזו לא תהיה חרדה? אתה נלחם על כל סנטימטר כל חייך, למה שלא תאבד סנטימטרים מעצביך כמחיר לנצחונות ולהפסדים כולם? שינה, כפיתיות, עבודה, משפחה, אוכל, תקשורת, ויותר, ויותר, דברים שחזרתי עליהם כאן כבר הרבה וחוזר אני שוב כדי לומר לא עוד - אני יודע ובוחר שלא עוד.

לא עוד טירוף.

אני דורש חיים. אני בונה כל דבר אותו אני דורש.

 

לפני מספר חודשים הגעתי לשפל בו בכל פעם בה התעוררתי הרגשתי, במילים פשוטות, כאילו הגפיים שלי מוותרות עליי יחד עם הלב שלי ושאני הולך למות. בכל פעם שהלכתי לישון, הרגשתי שדברים הולכים להיות גרועים יותר מבלילה הרדוף הקודם. כל המציאות שלי הרגישה כאילו היא קורסת סביבי, והאבסורד היה להמשיך ולומר לעצמי "לטוב ולרע, יש סיכוי טוב שאלו הן חרדות. אתה לא מטורף, ילד. יש סיבות בגללן אתה מרגיש ככה. אם זה נוירולוגי, נגלה זאת - אבל אם זו חרדה, אתה חייב לתת לעצמך לנשום, עכשיו, ולשבור את המעגל." לך תסביר לרובם של האנשים שאותו המוח האנושי המסוגל לבנות גשרים ותחנות חלל - מסוגל גם לוותר באופן שיטתי על עצמו כשהוא עייף מלהיאבק. לך תסביר להם שאותו המוח שמסוגל להתגבר על כפור, רעב ופציעות קשות מסוגל גם לעוור את עצמו, ליצור מחלות שאינן, ולברוח ממפלצות שרק הוא תופש. תנסה להסביר לעצמך שזה בסדר: יש את אלו שמבינים, יש את אלו שלא, אבל את החיים שלך אתה חייב רק לעצמך.

 

רק לעצמך.

 

לילה ויום אחד, כתבתי שלושה פוסטים.

כולי חורבן

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=518539&blog_id=44001

Heaven's Glare

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=518554&blog_id=44001

ו-לרקוד כקאלי

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=518644&blog_id=44001

 

את הראשון כתבתי לאחר החלטה ותחילתו של תהליך.

החלטתי שכבר לא אכפת לי.

לא אכפת לי אם אני אתפרק ואמות, לא אכפת לי אם כל גופי יפסיק לעבוד, לא אכפת לי אם אגלה שהכל "בסדר."

שהגוף שלי והראש שלי מחרפנים את עצמם, ושהאויב האמתי היחיד שנותר לי הוא אני.

לא אכפת לי יותר, כי עצם מי שאני בלתי ניתן להריסה - ומהחיים שלי אני לא הולך לסבול כל עוד אני חי.

 

את השני כתבתי זמן קצר לפני שהלכתי לישון באותו הלילה, צוחק בהקלה חצי-היסטרית, חצי-צלולה.

צוחק כי לא באותו יום בחרתי לאמץ שהחיים האלו קצרים מדי, מוזרים מדי ומלאים מדי בשאלות מכדי שאקח אותם ברצינות כלשהי.

במקום, אני בוחר לרקוד אותם תוך יצירה ותוך הרס, תוך תקווה ותוך יאוש, בכל זמן ובכל מקום, כרצוני - יהיה הרצון הזה אשר יהיה.

צוחק כי באותו היום כן לקחתי את הבחירה הזו צעד מאיים קדימה, כי אלוהים אדירים, בטח שיש בי פחד כלשהו מפשוט למות בבוקר.

בחרתי לסמוך על העולם הזה לפעול כדרכו, על גופי לעבוד כדרכו, על נשמתי לעשות את שלה ועליי - להגיע לאן שארצה להגיע.

 

את השלישי כתבתי כשתים עשרה שעות לאחר הראשון, בתזמון שאת היופי בו למדתי מאוחר יותר. ישנתי טוב.

הסימפטומים היו מוזרים, התחושות בגופי בלתי רגילות, אבל זין על הכל. ישנתי, ולא הרגשתי איום, רק... מוזר. ומה אכפת לי ממוזר.

נשמתי לרווחה, והמשכתי לצחוק.

אני לא יודע כמה מהנטל הוסר, כי אני עדיין לא יודע אם יש לי בעיה נוירולוגית כלשהי, ואבדן התחושה והעקצוצים עדיין שם.

אני יודע שאכפת לי הרבה, הרבה פחות עכשיו. יהיה אשר יהיה, החיים האלו הם שלי. תמיד היו, ותמיד ישארו כך.

 

 

מאוחר יותר גיליתי מה היה פשר השיר שהצמדתי לאותו הפוסט האחרון שלי.

Khanda Manda Yoga היא פעולה קיצונית ומאוד בלתי שכיחה בה היוגי מסיר את זרועותיו ואת רגליו באמצעות סכין חדה, וזורק אותן לתוך האש, מתוך ויתור על גופו הגשמי כעוגן לחולשותיו בעולם הזה. באופן שלא הייתי מצפה שיקרה פשוטו כמשמעו, לאחר שתים עשרה שעות גפיו אמורות לחזור אליו, מחודשות, ולחבר עצמן לגופו שנולד מחדש. שוב, לא דבר שהייתי מהמר שיעבוד. אף על פי כן, בשבילי הסמליות היתה מושלמת. זרועותיי ורגליי המעקצצות והמוזרות שעליהן בחרתי מצדי לוותר חזרו אליי, לאחר שתים עשרה שעות,

ולא אכפת לי מכלום.

 

...כמעט.

MRI ב-30, ואשמח לתוצאות שיתרמו לשלוותי.

 

 

לפני 3 שנים. חמישי, 16 ביוני 2016, בשעה 10:04

כלבה מושלמת וגורה נצחית,

חצי שנה מאז שעזבת אותנו, ואת חסרה לי מאוד.

 

הילדה הקטנה שלי, והמלאך השומר שלי.

שוב יש חרא בבית,

ומן הראוי שאפתור את זה היום,

ובאמת שאין לי כוח לזה.

אבל, זה ייעשה.

 

אני מתגעגע אלייך, ואני אוהב אותך.