לאט לאט אבל באופן ברור כל כך, מבינה שאין לי מושג מה אני עושה כאן בכלל..
אני כבר לא זוכרת מתי כתבתי כאן את עצמי לדעת, חוץ מלעלות לכאן שירים שפורטים לי על המיתרים בנשמה, אני לא עושה כאן כלום, מתעלמת באופן סידרתי מהודעות של אלו שמבקשים להכיר מקרוב או להפגש, אין בי שום צורך או כוונה לפגוש מישהו מכאן כדי לחפש חוויות מרטיטות, כבר יותר מדי זמן שאני לא משתפת אפילו רבע ממה שקורה בחים שלי וכבר מזמן מזמן הפסקתי להתעניין או למצוא עניין בבלוגים של אחרים, לא כי אין כאן כשרונות מפעימים ואנשים שיודעים לכתוב באופן מרטיט, יש ביניכם כמה מוכשרים במיוחד, אלא שאיבדתי עניין במקום הזה..
אני יודעת אהבה וזוכה לחיות בתוכה, אבל אחרי שזכיתי להבין שאני יכולה לחוות עוצמות מטורפות ומפתיעות ממנה גם עם מישהו שהוא לא האיש שאיתו אני חולקת באהבה את חיי, משהו עצום ומטלטל סחף את הספינה שלי ללב ים וגלים רבים מדי עברו בלי שאיפשרתי לאף אחד אחר מאז להתקרב ולנסות למשוך אותי לחוף.
ומבפנים אני בוערת.. סוערת... לביאה פראית ושלוחת רסן שמסתתרת מתחת למסיכת שפן דבוקה היטב עד שכמעט בלתי ניתן להסירה.
ואני זקוקה ונואשת.. זקוקה למפגש המפעים של אנרגיית הגוף החי והגברי הניצבת מולי במרחב, של הלב שפועם בתדר שיכול להגיע עד אלי מהשולחן בקצה הבר ועד לדלת הכניסה שממנה אכנס בהפתעה מוחלטת. אני זקוקה לריח הגוף המשכר ולמבט החודר בעיניים שיודעות אותי בלי מילים, אני זקוקה לרגע המטלטל שבו אפול על הברכיים החלשות מכניעה ומדרך ארוכה ומייגעת, מעוצמת ההדף של הלב המבקש להתעטף במלוא התשוקה....
אבל אף אחד שעובר מולי בדרך לא מצליח להבעיר בי את אותה האש האבודה.
הקור המקפיא של הכלוב סוגר עלי, אין בי צורך לחדש או לרגש אף זר שלא מכיר אותי באמת, ותחושת המיותרות של הבלוג האפרורי שלי הולכת ומתבהרת. אין לי מושג למה עוד לא סגרתי אותו, אין לי מושג אמיתי למה אני עדיין שומרת לו אמונים.
