תעסוקה נעימה...

שאלת אותי למה התעוררתי בגיל מאוחר.
מאיפה בא לי כל הקטע רק בגיל 31.
נחנקתי, הדבר הראשון שעלה לי לראש היה אומץ.
"לא היה לי אומץ" אמרתי לך...
זה לא ששיקרתי, באיזשהו מקום זה באמת קשור לאומץ.
לא היה לי אומץ להתמודד עם עצמי, עם הפחדים , הסודות האפלים שאני אפילו לא מספרת לעצמי.
לפני שנה התהפכו לי החיים, הפכתי להיות אימא ובין היסטריה אימהית, ללילות בלי שינה וכדורים נגד דכאון פתאום נהיה לי טעם מוכר בפה.
השוקו של אמא.
השוקו של אימא היה טקס, כל בוקר, הייתי בת 5 נדמה לי וכל יום במן רוטינה, דקה לפני שהולכים לגן הייתי שותה שוקו.
שוקו שסימל כל כך הרבה מעבר, כוס גדולה , להחזיק בשתי ידיים קטנות, לשתות בשלוק , את הכל! בלי לשפוך, בלי להשמיע קולות ומהר.
כל כך שנאתי את השוקו הזה.
פתאום הטעם הזה חזר לי, טעם, אתה קולט? איזה מוזר זה להזכר בטעם של משהו ובכל מה שהטעם הזה מביא איתו , והוא מביא המון, הוא מציף אותי.
החוסר אונים הזה של גיל 5, הרצון לרצות, להיות ילדה טובה, שלא תתעצבן, שלא תצעק, שלא תרביץ הכל בטעם של השוקו.
והיום אני אימא, ואני לא יודעת איך.
איך להחזיק אותו, איך לחבק, איך לאהוב.
הזרות הזו עדיין קיימת בי ואני לא מסוגלת להתנתק.
רוצה לחזור לשוקו של אימא, שם הכל היה ברור ומוכר .
באיזשהו מקום אתה "מחזיר אותי הבייתה"
אולי הפעם החוייה תהיה שונה
יותר מודעת
אולי מעצימה?