שוכבת במיטה
אחרי שיחה ארוכה איתך
מיליון מחשבות בראש
שואלת את עצמי שאלות
מנסה להבין את רגשותיי
בשאיפה שיעזרו לי אולי, להסבירם לאנשים סביבי
סביבך...
כמעט שעה עברה
חזרתי לנקודת ההתחלה:
האם אני שייכת לך כי אני אוהבת אותך כל כך
או שאני אוהבת אותך כל כך מפני שאני שייכת לך?!
נראה שאין הבדל
או שהוא דק כל כך שלא ניתן להבחין בו.
אחרי שהפכתי את העניין בראשי שוב ושוב
הגעתי למסקנה אחת:
האהבה הבדסמ"ית שלי שונה מאוד מזו האורתודוכסית:
ככלל, אני מאמינה באהבה חופשית ונהנית לחלוק באהבתי עם אחרים
אלא שעם הכניעה זה אחרת, אני לא מסוגלת לחשוב אפילו על מצב שבו אמסור שליטה, בידי אדם שאין לי שום רגשות אליו.
בטח שלא להיות נשלטת של אדונים מזדמנים.
בלי אינטימיות, הריגוש הוא ריק מתוכן מבחינתי.
הכניעה ושפלות הרוח שאני מרגישה כלפי אדוני, ותחושת הביטחון שהוא מעניק לי היא בעיניי דבר קדוש שצריך לשמור עליו מכל משמר.
אולי בגלל זה כל כך קשה לי לתרגם אותה למילים, לא כל שכן, לחלוק בה.
העניין המדהים הוא, שרגשות השייכות והקירבה שנוצרים בעקבות הנתינה הטוטאלית הזאת, פשוט נשזרים זה בזה ומחזקים זה את זה כל כך, עד שלא ניתן לקבוע באופן ברור, מה היה קודם.
והכאב?
הכאב אינו אלא כלי להסרת המחסומים... לחשיפת הנפש במערומיה
לפני 14 שנים. 30 בנובמבר 2009 בשעה 19:02
