להיתקל באדם רגיש בימינו זה לא מובן מאליו.
על כל חבר אמת תיתקלו בעשרה אנשים אטומים, בוטים, חסרי טקט ובגדול, נטולי אמפתיה.
העולם מלא בהם ובדרך כלל אין הרבה מה לעשות בעניינם. אתם בדרך כלל מגיבים "אין לך לב". אבל יש להם. הוא פשוט עשוי אבן. בניגוד לאינסטינקט להיכנס בהם עדיף כנראה לעבור הלאה. לא תתחיל לחנך אנשים או ללמד אותם רגישות מהי.
לפעמים האמת מבליחה מגרונם אבל למי אכפת. אתה נועץ בהם מבט חד כתער. אתה מאוכזב. פגוע. ציפית ליותר. אתה חושב לעצמך, טוב, אין מה לצפות מבני תמותה. אבל לא נעים לומר, לפעמים אנחנו גם כאלה. במיוחד אם האיש ממולנו לא בא לנו טוב, כשאנחנו מרוכזים בעצמנו, כשרק רצינו להצחיק, כשאנחנו בדיכאון או מצוקה. זה בורח לנו ברגע הכי גרוע. רק לחשוב שיש אנשים שממש חיים באטימות מתמדת לסביבה.
אתה עד למשפטי הוואט דה פאק שלהם כמו "מה, את לא רוצה ילדים? יש שעון ביולוגי את יודעת" או החברה הטובה שזורקת לכן שנייה אחרי הפרידה "לא יודעת מה עשית איתו. לא נראית מאושרת" כשדווקא עצוב לך שנגמר כי הוא היה בחור מדהים והיית מאושרת.
בעיקר בא לך להוריד להם אבן על הראש, פשוט להתבונן על הדיוק וההשקעה בין המשפטים שמדכאים לנו את הנשמה ומכאן יכול להיווצר שינוי אצל כל אחד ואחת.
כל הזכויות שמורות למיס טומורו.