אני יושבת עם אמא שלי בבית קפה, השיחה נודדת למשפחה, לזוגיות, שלה, של אחותי, לשאלה שמגיעה תמיד: את לא רוצה יותר?
בכל פעם מחדש אני לא מבינה איך דווקא אמא שלי עם הרעיונות שלה על זוגיות, שואלת אותי את זה.
אני מנסה שוב להסביר לה את העוצמה של הקשר בינינו.
את האהבה
את השיתוף שלנו זה בחיים של זו
את התמיכה המלאה שלך בי
את החום וההומור
את הדברים שחשבתי שהיו פגומים בי עד שהכרתי אותך וגיליתי שהם הכי לא פגומים
אמרתי לה שלמדתי במהלך הקשר הזה שיש דברים שבאים פעם בחיים
וכן, אני יודעת, יום אחד זה יכול להסתיים, מהמון סיבות וכן זה יכאב בכאב שלא חוויתי קודם, אני יודעת
אבל למדתי ממך ואתך ששווה להרגיש ולחיות ולחוות.
היא שוב אומרת שהייתה רוצה להכיר אותך (היא ואחותי ממש עקביות בעניין). אני מתעלמת באלגנטיות, היחידים שהייתי רוצה באמת שיכירו אותך הם הבנים (אולי לא כרגע בשיא גיל ההתבגרות🤔)
היא שואלת אותי אם אני אומרת לך איך אני מרגישה כלפיך, מכירה אותי קצת האמא הזאת, אני אומרת לה שכן. אומרת בלי פחד ועם כוונה מלאה.
היא שואלת אם גם אתה אומר לי ואז אומרת שהחיוך שלי הוא תשובה מספקת.
משהו אומר לי שיותר היא לא תשאל אותי שאלת זוגיות.
ואתה? תדע שאני אוהבת אותך♥️