חילקתי דואר ברחוב חצי ראשי. נכנסתי לשביל של בניין ואז ראיתי אישה עם פודל ואיש עם משקפיים. שניהם היו מבוגרים, סביבות ה-50, היא מחומצנת והוא בגופייה. האישה השגיחה על האיש שכנראה היה תיקונצ'יק, בזמן שהוא עשה משהו. ניגשתי לחלק דואר ואז הכלב החל לנבוח עלי. אמרתי לה "תזיזי אותו בבקשה" והיא פשוט המשיכה לעמוד שם. ביקשתי שוב שתזיז את הכלבלב והיא אפילו לא נדה בראשה. חשבתי כבר להרשות למפלץ הקטן לנשוך אותי (תקיפת עובד ציבור) אבל אז אמרתי: "או שתזיזי את הכלב או שאני בועט בו". התיקונצ'יק קפץ והחל ממלמל "מה פתאום לבעוט?" והוא כמובן צדק. התגובה של האישה הייתה מעניינת יותר. במבטא רוסי כבד היא החלה לצעוק "אל תיכנס למקום שלא שלך!". זה היה רגע מכושף - הם התאחדו נגדי (וזה נתן לתיקונצ'יק הזדמנות לחזר אחרי האישה, מגן עליה מפני "הזר הפולש") ... אחר כך חשבתי על תגובתה של האישה: בוודאי גם לה אמרו פעמים רבות לא להיכנס לכל מיני מקומות (מה גם היותה עולה חדשה-ותיקה).
המשכתי בדרכי והסתכלתי על אנשים מתוך הפרספקטיבה שהאישה נתנה לי: להיות במקום שלך. מבעד לחלון ראיתי צעירה מביטה בעיניים מאוהבות בבוס שלה, בזמן שהוא דיבר איתה במשרד. היא ממש בלעה אותה בעיניה והיה נראה שהיא לגמרי במקום שלה. אחר כך ראיתי פאב ותיק שכבר אסור לעשן בו, ושם אפילו בעלי הבית כבר לא מרגישים במקום שלהם.
חשוב למצוא את המקום. שלנו. זה לא עניין גיאוגרפי, זה עניין של תחושה.
לפני 15 שנים. 16 בספטמבר 2009 בשעה 20:46