רגעים בחיים

ואולי בעצם זה כל מה שחיפשתי?

זה כנראה החודש הכי כייפי שעברתי בתקופה האחרונה 

שלו... שלי...שלנו.... רק כיף והנאה בלי הגדרות וכל כך הרבה מעבר

מוקפת באנשים אהובים

יודעת שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות

ועדיין מרגישה כל כך לא שייכת

תלושה

כבר לא שייכת לשום מקום

לקחתי יותר מידי מרחק מהכל

ובלי כוונה מצאתי את עצמי מאחור

נשכחתי

כאילו אף פעם לא הייתי שם

יש בי הרבה רחמים כלפי אלה שתקועים בעבר ומדברים על זה כל היום

צאו החוצה תסתכלו כמה טוב יש סביבכם ותביטו ישר קדימה

מבטיחה לכם שיש לכם עתיד אם רק תתנו לו להגיע ולעשות את שלו ❤

אם לא אכפת לך לתת לי רגע יד

ואולי אם רק תוכל תמשוך אותי למעלה כדי שלא אפול

אם רק אפשר חיבוק קטן שניה לפני שאני מתפרקת

כולם שומרים לי על הלב

כאילו זה משהו שכל כך קל לשבור

כאילו הייתי מין פרח מוגן

אולי עדיף שהייתי עוטפת את עצמי בניילון פצפצים

כולם מנהלים איתו שיחות שלא אפגע

אולי אין להם כוונה רעה

אבל בדרכם שלהם

הם פשוט הרסו את כל הכיף שהיה בנינו

למה לא לתת לי לחיות איך שאני רוצה?

אני הרי לא נותנת את הלב שלי כל כך בקלות

באמץ שאני עדיין רחוקה משם

וגם אם כן...

גם אם אסכים לשים את עצמי במצב פגיע....

זאת תהיה החלטה שלי

ואני אתמודד עם כל מה שיגיע

אז אין צורך לשמור עליי כאילו הייתי פרח מוגן 

אני בהחלט יודעת להגן על עצמי עם כל הכוונה הטובה של כולם 

כיף לי 

לשם שינוי אני מאושרת

אני לא צריכה לחייך כל הזמן כדי להראות את זה

אין צורך לשאול אותי אם הכל בסדר כי לשניה אני לא מחייכת

מותר לי להיות שמחה גם אם אני לא מחייכת

לא באלי לשים חיוך מזוייף על הפנים רק כדי לרצות אנשים 

אני לא צריכה לחייך כדי שיראו שאני מאושרת 

מספיק לי להרגיש ככה

לפני שנה איבדתי את עצמי 

הפכתי להיות צל של עצמי

איבדתי את האמון באנשים שהיו קרובים אליי

אלה שנטשו אותי ברגע שהכי הייתי צריכה אותם

עברה לה שנה ואני חזקה יותר מתמיד

מוקפת באנשים שאני בחרתי להמשיך איתם את החיים שלי

והיום אני יודעת ששום דבר לא ישבור אותי

יש רגעים שנצרבים לך בראש שהיית פשוט רוצה לשכוח 

אבל זה כל כך עמוק בפנים שאין לך איך לברוח

לפני כמה ימים שאלתי את עצמי האם כשאסיים את המסע שלי לגילוי עצמי ישארו לי חברים?

ניסיתי הכל לקחתי הכל פגעתי והרסתי בשם המסע הזה 

רציתי לגלות עד לאיזה גבול אני והגוף שלי יכולים להגיע

עד כמה הנפש שלי מסוגלת לספוג

עד כמה הסביבה שלי תיהיה מוכנה לספוג

ואני חושבת שסוף סוף אני לקראת סיום המסע הזה

וגיליתי שיש מאחורי חברים טובים שתמיד יהיו שם לצידי כדי להחזיק לי את היד ומאחורי כדי לתפוס אותי אם אני נופלת 

הם לא יודעים כמה אני מעריכה אותם על זה שלאורך כל המסע הזה הם היו שם בשבילי ודקה לפני הסוף אני יודעת שהוא מגיע בעיקר בזכותם 

זה עצוב שלפעמים אני כל כך שקועה בעצב שלי ובהרגשה הנוראית הזאת של הבדידות שאני פשוט לא שמה לב לאלה שמקיפים אותי ולידיים שמנסות להרים אותי למעלה

אלה שמנסים להראות לי שאני לא באמת לבד וזאת רק הרגשה 

אולי כדאי שאתעורר קצת על עצמי לפני שגם הם לא יהיו שם להרים אותי