בחרתי להציג בעבורכם מכתב אישי שזכה לפרסום, על ידי הכלבה, כבר בשלהיי שנת 2005.
לתפיסתי פרסום מכתב זה בבלוג שלי, מבטא בעיני את המשמעות הניבטת בעיניה של הכלבה לכוחה של התמסרות.
לעיונכם אורחי:
אני כאן.
איתך.
כמו כלבלב קטן. שמחה לכל מילה מאשרת. מענה את עצמי אם מאכזבת.
מוצאת את עצמי מרוצה לבצע שירותים קטנים. מרוצה, כי זה עבורך. כל בן זוג אחר, היה שומע מזמן את המשפט "ולמה לא תעשה את זה
בעצמך?". אבל עבורך, זה ממלא אותי שמחה. אוקי, לפעמים לא. אבל מכיוון שזה עבורך, אני עושה.
עבורך אספוג כאב ככל יכולתי. כי אתה רוצה כך.
עבורך אושפל, כי אתה רוצה בכך.
עבורך אהיה זונה, כי אתה רוצה בכך.
אני קוראת את הדברים שכתבתי ושואלת את עצמי האם אני באמת מתכוונת לכך. הרי אני עושה זאת גם עבורי. כך גם אני רוצה. נכון. אבל
שנינו יודעים, שאם תבקש, אעשה גם מה שלא אהוב עלי. אקבל את רצונך. אחכה עד כלות יכולתי לפני שאומר די. אחשוב היטב היטב לפני
שאומר לא. כי אתה רוצה ואתה מצווה. לפעמים אנסה להתחמק. כמו לפני דקה. כזו אני. מידי פעם אבדוק את עירנותך. כזו אני. לא
מושלמת. אבל רוצה בכל מאודי לשמח אותך.
כותבת את הדברים הללו מתוך אהבתי אליך.
מרגישה אותה עם כל מילה שנכתבת.
מקווה שגם אתה מרגיש אותה.
אדון אהוב יקר שלי.
הכלבונת שלך זקוקה לך. לאישור שלך. לליטוף שלך.
הכלבונת שלך צריכה להתרגל להיות חסרת ליטוף.
חרדה מהפרידה.
מחכה לליטופיך המאשרים.
מרגישה איך ממתינה על ארבע לשובך אליה.
ראש מורכן, זנב בין הרגליים.
חסרה אותך כל כך ואתה עדיין כאן.
מותר ללקק לך את כפות הרגליים אדוני?
(פורסם תחת הניק: להיות כלבה שלו)
לפני 15 שנים. 11 באוקטובר 2009 בשעה 8:00
