אף אחד לא יודע מה היה פשעה של הנערה
רק יודעים שאביה גרר אותה משערותיה צורחת ובוכה אל הצוק שבקצה הכפר וזרק אותה אל תוך מימי המפרץ.
שם היא שקעה אל תוך מימי האוקיינוס ומתה...
הדגים אכלו את בשרה אצות החליפו את שערה ואלמוגים הבליחו מתוך ארובות העין הריקות.
שם שכבה אשת שלד נעה ונדה בין הגלים עד שהסיפור הפך לאגדה והאגדה למיתוס שרק זקני הכפר זוכרים ומזהירים מללכת למפרץ אשר שם נחה לה אשת שלד.
כדרכם של גברים צעירים הדייג לא ממש הקשיב לזקני הכפר. "למה לי ללכת ולדוג איכן שכולם דגים" שאל את עצמו הדייג "אלך אל המפרץ ובמהרה אמלא את הקנו שלי
בדגים שמנים ורבים ואחזור כמנצח אל הכפר".
לקח את הקנו וחתר וחתר אל תוך מימי המפרץ השליך את חכתו והמתין. כעבור זמן קצר כבר דג אחד בלע את הפתיון ואחריו עוד דג ועוד דג ועד מהרה הקנו שלו התמלא
בדגים רבים.
החליט הדייג לשלוח את חכתו למימי המפרץ עוד פעם אחת ולשוב לביתו וכאשר הקרס שקע מטה הוא נתפס בצלעותיה של אשת שלד....
אשת שלד שהייתה מרוצה בביתה התת ימי ופחדה לחזור לעולמם של בני האדם שהרגו אותה, נאבקה וניסתה להשתחרר מהקרס. הדייג חשב לעצמו "הוו סיום נהדר ליום מוצלח זהו בטח דג גדול ושמן" הפשיל שרווליו ומשך ביתר חוזקה, ומשך.. ומשך......... עד שלבסוף מתוך מעמקי הים עלתה גולגולת לבנה עם אצות כשער ואלמוגים מבליחים מתוך ארובות העין הריקות.....
"אאאאאאאאאאההההההההההההה" צרח הדייג השליך את חכתו אל הקנו תפס את המשוטים והחל לחתור לכיוון החוף. שהתבונן אחורה ראה שאשת שלד עדיין בעקבותיו... נבהל עוד יותר והגביר את קצב החתירה ואשת שלד שלא הצליחה להשתחרר נגררה אחריו....
כאשר הגיע אל החוף לקח את הדגים ואת החכה והחל לרוץ לכיוון הבקתה שלו ואשת שלד שעדיין הקרס נעוץ בצלעותיה נגררה אחריו על החוף. הדייג התבונן אחורה ראה שאשת שלד עדיין רודפת אחריו נבהל השליך את הדגים והגביר את רצתו.
ואשת שלד שלא אכלה שנים תפסה את הדגים וזללה אותם......
הדייג רץ אל תוך הבקתה שלו השליח את החכה וצלל אל תוך פרוות השינה שלו... ואשת שלד נשארה על הרצפה הקרה יד מאחורי אגן רגל מעל כתף מפחדת לזוז מפחדת לנוע שמה הדייג יפגע בה כמו שפגעו בה בעבר...
כעבור זמן מה הציץ הדייג מבין פרוות השינה והתבונן באשת שלד וליבו התמלא חמלה נגש אליה בזהירות ועדינות וסידר יד מאחורי אגן חזרה למקומה ורגל מעל כתף גם כן.. ישר את גופה של אשת שלד התבונן בה נשכב על פרוותיו ונרדם...
כדרכם של הרבה גברים הם בוכים בשנתם ובאמת דמעה אחת יחידה זלגה מעינו של הדייג ואשת שלד שלא שתתה שנים! זחלה בזהירות לכיוונו וגמעה את אותה טיפה אחת ויחדה כנהר של מים מתוקים.
לאחר שהרוותה את צמאונה התבוננה בדייג אשר הראה לה חמלה ורכות שהיא לא זכרה שקיימים אצל בני האדם, הושיתה את ידיה אל תוך בית החזה שלו והוציא משם את ליבו.
בום בום... בום בום... פעם הלב בידיה ויחד עם קצב הפעימות החלה לשיר לעצמה:"גווווףףףףףף....... גוווףףףףףף" וגידים ושרירים החלו להיווצר על עצמותיה הלבנות, "גוווףףףף.... גוווףףףףף" ובשר ואברים "גווףףףף.... גוווףףףף" ורחם וחריץ תענוגות בין רגליה ושדיים מלאים בכול טוב "גוווףףףף....גגגוווףףףף" ועור ועיניים ושער ולבסוף גם לב....
ויחד עם פעימות ליבו בום בום ... בום בום.... החל גם ליבה שלה לפעום בום בום ... בום בום.... הושיטה את ידיה חזרה אל תוך חזהו של הדייג והניחה את ליבו חזרה במקומו.
ובאותו הרגע הדייג התעורר והתבונן באשת שלד, בשדיה המלאים כול טוב בחריץ התענוגות שבין רגליה ובבטנה המוכנה לילדים רבים והם רקדו את ריקוד החיים מעלה ומטה קדימה אחורה פנימה והחוצה...
לא ידוע מה עלה בגורלה של אשת שלד והדייג אבל מספרים שהם סיימו את חייהם מאושרים ומוקפים בילדים.....
(זהו הסיפור שאני הולכת לספר בערב מספרי הסיפורים שלי של אמצע השנה-מתוך הספר רצות עם זאבים)