אנשים שואלים כול מיני שאלות עלי לחלקן קל לי לענות ולחלק כמו מי אני?....
איך עונים על שאלה כזו?
יש אותי שהיא סך הכול כול החוויות שהיו לי
חוויות קשות
חוויות טובות
וחוויות שאנשים בדרך כלל אל רוצים לשמוע
ויש אותי עכשיו
את זו שמסתכלת על אותם חוויות
ועל האישה שהייתי אז ומי שאני היום
ולא מזהה את עצמי במראה....
לפני שנתיים וחצי פרסמתי פוסט שהכה גלים פה ובעוד מקומות ובזכותו היום אני מי שאני
הפוסט הלך ככה
ההר או הנוצה
זהו מכתב ההתאבדות שלי, בניגוד למכתבים כאלו שאחרים כותבים בשביל להרגיע אותכם לא אני לא מתכוונת להיתאבד, לא במובן הפיזי לפחות.
עולמי מלא בכאב, אני מרגישה שכול ההוויה שלי סביב כאב, אין לי דקה מנוחה, טיפות האושר נבלעות ונעלמות בתוך אוקיינוסים של כאב.
ניראה לי שאני מאוהבת בכאב של עצמי, לא יכולה לשחרר, לא יכולה להמשיך הלאה רק מחליפה בין סוג כאב אחד לשני.
מישהו מוכן לפגוע בי? בשבילי, בשביל להחליף את הכאב שממלא את הלב שלי כרגע בכאב אחר, כי הכאב הזה יותר מידי בשבילי לנשום אליו, בשבילי להסתכל לאופקים חדשים. עיניי רואות רק שחור מבעד למסך הדמעות.
נמאס לי לשקוע נימאס לי לטבוע נימאס לי שאומרים לי שמחר יהיה יותר טוב, מתי המחר הזה יגיע? אני לא רואה אותו.....
אני רואה את החברים המדהימים שיש לידי, אני יודעת שהם שם, אני מרגישה את הניסיונות שלהם לעזור לי, ואינני מצליחה להושיט את היד בחזרה בשביל לא להיסחף, בשביל לא לטבוע.
איפה הם, האלים שלי, איפה החיבוק? איפה התמיכה, איפה התקווה????........
נקודות אור בחיי
חברים יקרים
אתם נעלמים בתוך שמים שחורים, בתוך תהומות אפלים.
נקודת האור הכי חזקה בחיי, השמש שלי, התחילה להבהב כבר לפני חודשיים, ועכשיו היא עדיין קיימת, אבל כול כך רחוקה, אני לא מרגישה אותה, העדפתי להרגיש את הכאב שלה מאשר את הניתוק הזה.
יפה שלי מצטערת שאת צריכה לקרוא את זה..... זה לא שלך זה שלי אל תיקחי את זה לעצמך בבקשה, אני זקוקה לעזרה שלהם אני צריכה שהם יקראו את זה כי אני לא מסוגלת להגיד את זה במילים, אני לא מסוגלת להסתכל להם בעיניים ולספר להם את כול זה.
עזרו לי, הצילו! זה לא רק שאני טובעת, זה שאין לי אנרגיות יותר להתמודד.....
אני מרגישה כול כך אנוכית, אתם עברתם לא פחות ממני בחודשים האחרונים, ובמקום שנתמוך אחד בשני אני מכבידה עליכם שוב....
שמישהו יכאיב לי שוב, תחליפו את הכאב הזה בכאב אחר בבקשה!
אני לא יכולה להתמודד יותר....
ריקה, חלולה, כאובה,
לא נישאר כלום ..........
עזרו לי
והימים מתערבבים
אחד בתוך השני, ואני נימצאת בלופ שלא נגמר... תהומות כול כך עמוקים שאני לא תיארתי לעצמי בחיים שקיימים.......
להתעורר בבוקר, להיזכר, ולהכריח את עצמי לצאת מהמיטה.
לשבת מול המחשב בשביל לא לחשוב,
להיסתכל סביב בבית ולהיזכר שממש רציתי לנקות אותו כבר כמה ימים, לנקות אותו ממך, ולתת לשעות לחלוף ושוב לא לעשות זאת. הבית רווי בך לכול מקום שאני מסתכלת יש דברים שלך.... בגדים אפילו בכביסה אני לא יכולה יותר. לפחות הדיג' לא פה... נתתי אותו הלאה, לא יכולתי יותר ישנתי איתו מחובקת בלילות כמו אישה פתטית......
אני צריכה להכריח עם עצמי לעשות דברים
לקלוט חצי שעה לפני
שאני ממש צריכה לצאת לעבודה כבר להתארגן צ'יק צ'ק, לא להתאפר, לא להיסתדר רק להתלבש ולהגיע לעבודה בשביל שוב לשבת מול המחשב
ולא לחשוב.
לדעת שיש לי דברים לעשות, סימינריון, עבודה, לימודים, חברים, אבל אין את כוח להתמודד. אין את הכוח להמשיך.
שוב חלמתי עליך, שוב היית שם ושוב התעוררתי לגלות שזה לא מציאות שאת באמת שם ואני פה ואנחנו באמת לא מדברות.
אווווףףףףףףףףףףףף אני רוצה להיות במקום שכועס עליך כבר ואני לא מצליחה להגיע לשם, אני רוצה להגיד ולצעוק איך לא ידעת, בולשיט לא ידעת, ידעת יפה מאוד והיה לך נוח במקום הזה. ועכשיו יותר נוח לך להשתמש בזה כתרוץ להשאיר אותי מאחוריך.
בטח שהיה לך נוח, כיף שאוהבים אותך בלי תנאים, שכרוכים אחריך תמיד ועושים בשבילך הכול....... אפילו ניסיתי לכבד את הבקשה האחרונה שלך, למרות מה שאמרתי לך שאני יעשה את הכישוף שיחרר אותי ממך למרות שאת לא רוצה. הלב שלי לא היה מסוגל ללכת נגד בקשה שלך. אז כול יום מצאתי תרוץ אחר למה לא.
אני חושבת שזהו נגמר, לא מסוגלת יותר לדחות את זה
הלב שלי לא עומד בזה.
אני חייבת לאחות את הרסיסים שנשארו מהנשמה שלי
נשארתי שברים על גבי שברים של האישה שהייתי פעם
אבל איך תמיד אומרים,
שבירה זה בשביל בנייה מחדש
ירידה היא בשביל עליה
בא לי להצליף במי שחשב על המשפטים האלו...........
הנפילה לתהומות האלו והיציאה מהם שהם אלו שהוכיחו לי שאני מסוגלת להתמודד עם הכול
שאני מסוגלת להתגבר על כול קושי שיבוא לי בחיים ושום דבר לא ישבור אותי כך שוב
ועכשיו
עכשיו אני עומדת על אותו תהום
ומסתכלת מטה
ומטה
ומטה
זה חתיכת דרך ליפול והטיפוס החוצה שברר אותי אז לרסיסים כול כך קטנים שלקח לי כול כך הרבה זמן לאחות מחדש.
ואני מסתכלת שוב
כול כך קל ליפול לשם כול כך קל לתת לעצמי לצנוח לחוסר ההתמודדות וחוסר העשייה
שם הפוסט ההר או הנוצה בא משאלה שמישהי שהייתה ועד היום מאוד חשובה לי שאלה
היא שאלה ההר או הנוצה שבדיאבד היה ההחלטה בין להתאבד או לא
ההר היה להמשיך לחיות ולסחוב את החיים על הכתפיים
הנוצה היה לוותר
פשוט לוותר
מכולם אני היחידה שעניתי לה (כמובן שלא ידענו על מה מדובר)
"הר... ממתי את עושה דברים בקלות....."
אז עכשיו אני מסתכלת על התהום
ומסתכלת לצד על ההר שנישא מעלי- כן הוא כבר מחוץ לתהום אבל קשה לטיפוס לא פחות, אבל הוא לא סיבה לצנוח חזרה למטה.
ובזה הרגע אני עושה הבטחה לעצמי ולכול מי שחשוב לי בחיים (ואתם יודעים מי אתם- כן כן אתם אלו שגם עמדו שם בפעם האחרונה ואזרו למשוך אותי משם ואלו שמאז למדו להכיר אותי ועזרו לי לא פחות)
אני מפנה את הגב לאותו תהום
אני לא מסתכלת אחורה
ואני מתחילה לתפס על ההר
כי ביננו ממתי אני עושה דברים בקלות?
היה שלום רד ליף ובזה סיימתי לבכות עליך ובגללך
