האיש עם העיניים בשני צבעים מת. הוא לא גילה לעולם שזה מגיע ודפק יציאה דרמטית.
מודה שהערצתי אותו בגיל צעיר, אחרי שגיליתי אותו בסרט "המבוך". לא גולת הכותרת של היצירה שלו, יאמרו צדקנים מוזיקליים.
אבל פעם, טרום עידן האינטרנט והיוטיוב, ככשיא הקדמה היה MTV, היה קשה מאוד להרחיב אופקים מוזיקליים לילדה שגדלה בבית דומם ובלי מעגל חברים עם טעם מוזיקלי חופף. כל שהיה הוא לחטט בערימות הקלטות/תקליטים בחנות ליד התחנה המרכזית (בדרום הרחוק, לא זו של תל אביב, מיינד יו) ולדלות משהו שהכריכה נראית מעניינת, או שם ששמעת אצל קוטנר.
אז בואי ואני הכרנו בסרט, והעמקנו הכרותנו עם זיגי סטארדאסט שעד היום עושה לי צמרמורות קשות. בעיקר השיר שבחרתי בשבילכם היום. הוא היה מהראשונים שלי. הפסנתר היה מקור החיבור הראשון. לא יודעת למה. עד היום רוק עם פסנתר מדליק לי את כל הנוריות במוח.
אף אחד לא קילקל לי את בואי. לא כמו שהרסו לי את יל יאנג, דילן, שירים מסויימים של פינק פלויד והוורוו.
הייתי מאוהבת קשות בעיניים שלו. בדואליות הזו, שהוא חי איתה בשלום ובנחת. הוא היה מי שהוא רצה להיות. הוא המציא את עצמו כל פעם מחדש.
ביי ביי זיגי. נתראה על המאדים.
ZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGIZIGI
יושבת חצי ערומה על הספה וכותבת. מנקה מחשבות. המילים בורחות לי לבואי, אבל בסופו של דבר לא אוותר לעצמי ואכתוב גם את מה שהסתתר בין השורות בשורות ארוכות ארוכות של מילים ללא הגהה וללא עריכה. זו תקופה מוזרה, זו שעוברת עלי עכשיו. לא ממש מבינה מה עובר עלי, אבל אין לי סבלנות. אולי זה כי נשחקתי. אולי כי נפגעתי מספיק ולא בא לי לחשוף את עצמי שוב. אולי כי אין אף אחד שמצליח להוציא ממני את מי שמצליחה להסתתר יפה כל כך מתחת להרבה שכבות של שקרים עצמיים. כן. כנראה זה זה. משקרת לעצמי שאני לא צריכה את זה בגלל הספורט, אבל תכלס הייתי מאוד רוצה להיות שם. רוצה מאוד ולא מסוגלת. נזכרת איך הלב היה פתוח בתחילת הדרך, וכמה הוא נעול וסגור עכשיו. כמה התכווצתי לתוך עצמי. שוב מתחזקת שכבות הגנה מיותרות לחלוטין, רק כי אני כל כך לבד שזה כואב. אני לבד, גם כשאני מוקפת אנשים. לבד. מזמן לא הייתי כל כך לבד. מזמן לא התעמתתי עם זה. לא הסתכלתי לעצמי בפנים במראה והודתי על האמת. אני בורחת. אפילו מעצמי. שעות מטורפות של אימונים. צפייה בלתי נגמרת בטלויזיה. מרתונים של כביסה. בורחת ובורחת ובורחת. כבר לא יודעת ממי וממה. אמרתי לו שהוא לקח את הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים והרס אותו, ואני לא מסוגלת לסלוח לו על זה. שאני כועסת וממורמרת. אני לא חושבת שהוא הבין.אני לא חושבת שהוא רוצה להבין. אני חושבת שיותר קל לו ככה, להשאיר אותי לבד. אני חושבת שכל מי שלמד באמת להכיר אותי העדיף ללכת. כנראה שיש בי משהו כל כך דפוק שאף אחד לא באמת רוצה להישאר. אני לא רוצה להישאר לבד ככה, אבל אני לא מאמינה יותר שאפשר יהיה לשנות את זה.
הוא מתנגן ברקע ואני בוכה עם המילים.
אולי באמת אין לי יותר מה להציע. כנראה שלא. אישה משומשת, מיואשת, מצולקת וחבוטה, עם עודפי משקעים וחומות בצורות. סגורה ומסוגרת. אולי לא באמת מיואשת? אולי דווקא הכתיבה של זה מעידה על שבסיב של תקווה שאולי אפשר יהיה לשנות את זה? או להשלים עם זה?
להפסיק להתווכח עם המציאות. תפסיקי להתווכח איתה. זה מה שזה. את לבד. תמיד היית. תמיד תהיי. אפילו את לא רוצה לטפס על החומות שלך.
