עונג, כאב וחטא הכתיבה

לשבת מול המחשב עם כוס יין. עוד מעט סוף שבוע. מאכזב. מאכזב העניין הזה של שולטות, של מלכות, עדיין לא מצאתי מלכה, וגם כשאמצא כנראה אצטרך להתפשר בעניין הזה (לאו דווקא בעניין המראה החיצוני). רוב השולטות כאן מלאות או שמנות. אפשר להסתכל על זה בכמה דרכים (פסיכולוגיה בגרוש אבל בדר"כ פסיכולוגיה בגרוש היא נכונה): 1. מדובר בנשים שאולי מלאות תסכול מכל מיני סיבות והן מוציאות את זה בכיוון ההפוך, הן שולטות הן מכאיבות והן קובעות. 2. נשים שאת האינטימיות (המסויימת) ואת המגע עם גברים (שבדר"כ לא היה להן איתם סיכוי) יכולות להשיג באמצעות הכמיהה של גברים להישלט. למרות שצריך להגיד שהיום יש משהו די מעוות באידיאל היופי, פעם נשים מלאות ואפילו שמנות הן היו אידיאל היופי והבריאות. טוב, זמנים משתנים. ובינתיים, אני מחכה למלכה, מעניין כמה יקראו את מה שאני כותב. בכל מקרה, אם את שולטת, ואת חושבת שאת יודעת את מלאכתך, אם את בוגרת ויודעת מה את רוצה. את יכולה לפנות. (הקטע האירוני הוא שדווקא מישהי שהכרתי בכלל בפאב הייתה מישהי שולטת כאן מהאתר, היה די נחמד).

נסעתי באוטו היום. ושמעתי ברדיו שיר עברי ישן. והרגשתי תמהיל של עצב, כאב עונג וגעגוע. היום כבר לא כותבים שירים כמו פעם. המנגינה הייתה מושלמת, ורק בגללה השיר היה מדהים, אבל המילים: יפות, ישנות, מדוייקות, פיוטיות, דוקרות, פוצעות, מענגות, מילים של פעם, עברית יפה. כנראה שרוב משתתפי כוכב נולד לא יודעים בכלל את פירוש המילים האלו. ואז גם חשבתי שכבר לא מייצרים מכשירי חשמל כמו פעם, אולי מכשירי החשמל היום נחשבים יותר מתקדמים וחדשניים אבל האיכות אינה אותה איכות. לפני 3 שנים בערך הלכתי לתקן מכשיר חשמלי, המתקן (אדם מבוגר וחביב) אמר לי לשמור עליו טוב טוב, כי כבר לא מייצרים כאלה (הכל מיוצר בסין ולא באירופה), ושמכשיר כזה (משומש) עולה כפול מאשר מחירו המקורי. גם הטלוויזיה היום לא כמו פעם, ולא שפעם לא היה זבל, פשוט היום הזבל זה הטלוויזיה. והספרים: גם היום יש סופרים מצויינים, אבל פעם זה היה יותר נפוץ. גם האנשים, גם הם היו פעם יותר טובים.

יש זבל ברחובות תל אביב, ממלא את הרחובות, הפחים עולים על גדותיהם בסופי השבוע, יש אנשים שלא מנקים אחרי הכלבים שלהם, יש זבל על המדרכות, יש זבל בטלוויזיה, באירופה ממחזרים את הזבל, בארץ לא, חבל. לפחות ממחזרים את הזבל שבטלוויזיה, למה להשקיע אם אפשר למחזר, הכל אותו זבל, ומה עדיף זבל ישן או זבל חדש? אנשים התרגלו לזבל. אין רע בזבל, תלוי איזה זבל ומה עושים איתו (דישון טוב לחקלאות). גם מה שכתבתי כאן הוא די זבל, אבל כבר כתבתי ולמה למחוק. שתיקה תמיד תגיד יותר ממילים, כי היא מציעה אין סוף אפשרויות, מילים גם הן מציעות אין סוף אפשרויות, אבל יש אינסוף שהוא גדול מאינסוף. היתרון במילים, שהן מציעות נוחם, נחמה, רכות ובהירות, ולפעמים זה טוב. היום כבר כמעט ולא פוגשים אנשים טובים באמצע הדרך.

נמאס לי. נמאס מחוסר התוחלת שבכל, נמאס לי שכמעט תמיד (ולאחרונה תמיד) אני נאלץ להתפשר , נמאס לי מבנות עם ריח רע מהפה שלא כיף (ולפעמים מגעיל) להתנשק איתן, נמאס לי שאני לא יכול לכתוב כמו שאני רוצה, נמאס לי מהחופש, אני רוצה לחזור כבר לשגרה, נמאס לי לחכות בתור בכניסה למקסים ולראות שרוב הבנות שם נראות לא טוב ושרוב הבנים שם פטתיים (בני 45 גרושים/נשואים או מחפשים סתם סקס, ולא באמת שייכים, לאחרונה זה נעשה כל כך נפוץ שאתה שואל את עצמך מי באמת שייך, ולמה?), נמאס לי מזה שככל שיש יותר ערוצים בטלוויזיה ככה גם אין מה לראות, נמאס לי מחבורת הליצנים שקוראים לעצמם חברי כנסת, נמאס לי שכל כך חם מיוזע ומייגע, נמאס לי שלאחרונה אני צריך להתאמץ כדי לעשות את עצמי טיפש כדי שיהיה מכנה משותף לשיחות שלי עם בנות, נמאס לי ללכת בשינקין ולשאול את עצמי מאיפה ולאן?מאיפה הבחורות היפות באות ולאן הן הולכות, נמאס לי שבחורות נרתעות כשמתחילים איתן ברחוב (גם כשעושים את זה ברגישות ובחוכמה). נמאס לי מהקהות, מהסתמיות. נמאס לי מאנשים לא חכמים, נמאס לי שלא מכניסים לכלא אנשים שפועים בטבע ומתעללים בחיות. מעניין מה עדיף? לדעת או לא לדעת?להבין או לא להבין?עדיף בהכרח אומר יותר טוב? לא נורא, עוד מעט חורף, גשם, יהיה יותר נקי.

לפעמים, בחיים יש רגעים של חסד. יש רגעים של חסד שבהם אתה מגשים פנטזיות, או הולך רחוק- LIVING ON THE EDGE. ויש רגעים אחרים, בהם מישהו אומר לך משפט שלעולם לא תשכח אותו, משפט מדהים כזה, שבא לו מהלב. המישהו הזה מעולם לא ייכנס לבלוג הזה, והוא יתמלא תדהמה אם ידע שאני מתחבר באיזושהי צורה ל- BDSM. אבל יש משפטים שאתה לא שוכח, ויש משפטים שאמרו לך שאתה יודע שלא תשכח אבל בכל זאת רשמת אותם כדי שאם יקרה לך מה שקרה לגיבור בסרט MEMENTO עדיין תזכור איזה אדם אתה. יש רגעים קטנים של אושר כמו בפרסומת על גלידות שטראוס ויש רגעים של אושר אחר, הרבה יותר טוב.

אחד ההבדלים בין כאב בגוף לכאב בנפש הוא שאחרי שכואב בגוף האנדופינים גורמים להרגשה טובה, לפעמים זה כיף להרגיש כאב בגוף. כאב בנפש, אין בו שום דבר טוב. רק כאב, עם הרבה עצב וחוסר אונים. פשוט עצוב

היא עלתה במדרגות, 4 דפיקות על הדלת. קול של מפתח מסתובב מלווה בקול של מנעול נפתח. חצי דקה אח"כ היא הייתה בתוך הדירה. כן, זה היה נחמד שהוא ליקק לה את התחת, היא נהנתה מהשליטה שלה בו, הוא רעד כשהיא אמרה שהיא "קצת סדיסטית", היא נהנתה לראות אותו מתחלחל.
10 דקות.
מפחיד, מהנה, מגרה, מספק, מרטיט.
היא לבשה את הסטרפ-און החדש שלה (מחיר מבצע), בקול מפחיד היא הורתה לו לפסק את רגליו, והתחילה חודרת אליו. בהתחלה לאט, אח"כ מהר, אחר חזק. היא הרגישה מגורה, וגם הרגישה שונה, כאילו היא יצאה מגופה, נעה קדימה ואחורה, אגנה נע בתנועות קצובות אך מהירות, היא המשיכה לנוע, הרגישה את פלגי הזיעה על גופה, והמשיכה והמשיכה, לזיין אותו כמו שהיא אוהבת, באותו מחול פראי.
מי נהנה יותר? (כמובן שזה כלל לא משנה).

"אתה יוצא כשזה כבר חושך לבוש בשחור" (יהודה פוליקר).

לפעמים, כל כך כיף לחזור לשגרה.
החגים עוזרים לך לבחון את חייך, להביט מן הצד על הדברים. זה יכול לעזור, אבל לפעמים זה כל כך קשה, מייגע ולא נעים. זה טוב שנחמד לחזור לשגרה.

ספר מאוד מאוד מומלץ: "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" של מילאן קונדרה הסופר הצ'כי, הספר לא כבד כמו שהוא נשמע, הקריאה בו מהנה.

הכתיבה בבלוג, מה מטרתה?ממה היא נובעת?
כמה סיבות אפשריות:
צורך להתבטא, יוהרה, לפרוק תסכול, כאב, פנטזיה, הצורך בקהל, יש עוד כמה.

יש 2 אבנים.
אבן אחת חלקה, קל לעצב אותה, ולסתת אותה.
האבן השנייה מלאת בליטות, אחרי שעברו עליה כל כך הרבה סתתים, כל כך הרבה ידיים.
האבן הראשונה בתולית, תמימה משהו, מלאת קסם. חדשה במובן מסויים.
האבן השנייה מנוסה, יודעת למה לצפות, הרבה ידיים עברו עליה, השאירו והטביעו בה את חותמן.

מלכות, שולטת, מתלבטות, מכחישות, בהקשר של עולם השליטה אני האבן הראשונה, שמגעה כל כך חלק. אני רוצה כבר להיות מחוספס.