לפני 14 שנים. 17 בינואר 2010 בשעה 17:47
השיחה שנכנסה היתה ממספר חסוי. שלום לך נסיכה...קולה היה נשי ובטוח
שלום....? ענתה בבלבול מופגן....
מהצד השני נשמעה שתיקה, מציצת סיגריה ושאיפה ספק צחקוק קל...
אני צריכה לפגוש אותך ולטפל בך, זו הוראה מהאדון שלך אין מקום לשאלות או תהיות.
היא אמרה באותו טון קר ובטוח שבו פתחה את השיחה.
התרגשות עברה בה וחלחלה את גופה. היא הרגישה את נוזלי גופה מלכלכים את ערוותה. כולה התמוגגה מאושר. אדוני, מכין לי הפתעה... היא מעולם לא התקוממה על המקום הקטן שלה בחייו. להיפך, כל שניה של תשומת לב היתה לה כנצח, מעל ומעבר לכל מה שיכלה לדמיין, כל יום היא חיכתה, קיוותה, כמהה לו, ארגה לו, כתבה לו, סמסה לו עד שהיה קורא לה אליו, אפילו לשעה או שעתיים, בשעות לא סבירות, ואפילו שהנסיעה היתה לעיתים קרובות ממשוכת מהזמן ששהתה במחיצתו, היא היתה אסירת תודה, הוקרה הערכה והערצה ונטולת דרישות, כיאה לשפחה אמיתית.
לפני ארבעה ימים הם נפגשו ולכן לא ציפתה לפגושו ב10 ימים הקרובים, וכעת, האישה המיסתורית מהצד השני של הקו בשליחתו , זעזעה את הקרקע היציבה של הקשר בינהם והפריחה בלבה פתיתי שלג קטנטנים כמו אלו שכלואים בתוך בועת הזכוכית שהיתה לה בילדותה.
....כן...היא התלבטתה אם עליה לפנות לאישה הזרה בתואר גברתי.....
כן מה? שאלה כקוראת את מחשבותיה וגלגלה מלשונה של הכלבה את הסיומת המתבקשת עד לכדי מיאוס
גברתי!
תודה. היא המשיכה בנונשלאנטיות מופגנת, אני אגיע אליך, את תחכי לי אצלך בגלריה, עינייך לקיר, את מתבקשת ללבוש את נעלי העקב שהאדון אוהב, גרביון שחור עם תפר אחורי עד הברך, וזהו. אני אגיע אליך בשעה 21:00, תדאגי שיהיו לך 2 מפתחות אחד תשארי מחוץ לדלת מתחת לעציץ הדיסנטריה שאם אין לך תדאגי שיהיה עד הערב, ושיהיה נאה ורענן, עם המפתח השני תנעלי מבפנים ותוצאי מהמנעול כמובן, לתשומת ליבך תאורת נרות תהלום יותר את המאורע מכל תאורה אחרת.
האדון ביקש ממני לבצע בך אי אלו דברים, הוא אינו יודע היכן ומתי נפגש, הוא ביקש להתעדכן רק בדיעבד. הכל ברור?
ברור גברתי...היא ענתה בהכנעה מנסה לגולל בראשה את כל הפרטים שנמסרו לה זה עתה....
צליל החיוג שנשמע מהצד השני הבהיר לה שהשיחה כבר נותקה.
הבטן שלה התכווצה מפחד, בלבול והתרגשות ועם זאת ציפייה לערב שיבוא.
בתשע בערב בדיוק עיניה לקיר ורעד בגופה היא שמעה טיפופים מחוץ לדלת, תזוזה של צלחת החרס עליה הניחה את העציץ הרענן של הדיסטריה, ואחרי זה את סיבובי המנעול, אחד ועוד אחד והדלת נפתחה, שני טיפופים נוספים ואחריהם נשמעה נחיתתו של מיטלטלה על רצפת הבטון.
_______________________________________________________
היא נכנסה לגלריה שהיתה גדולה ותיקרתה גבוהה ביותר, קשתות אבן עטפו את קירותיה ובמרכזה שולחן עבודה גדול וגס עשוי עץ מלא ועליו צבעים מכחולים, ספוגים, מטליות, שאירי בדים, משייפת וכלי עבודה שאינה ידעה את שמותיהם, קנבסים שעונים זה על זה ועל אחד הקירות מסגירים את נפשה היצרתית של הכלבה, היא הביטה בציורים החצי גמורים שעמדו בודדים על הקירות וניסתה לקרוא את נפשה.
היו שם ציורים פשוטים להבנה שבהם האדון הצטייר כבורא עולם, ציורים שיכלו להזכיר את התמונות שקעקעו נשותיו של גואל רצון על זרועותיהן, וציורים אחרים שהחביאו מאחריהם חידה, כבישים ללא מוצא, אבני דרך דוממות המתריסות ביציבותם מול מטוס הממריא אל על, כתמי דם על כביש פתוח שמצידו כלניות.
ורק אז הניחה לעיניה לטייל עליה. הכלבה שלו. היא מבוגרת ממנה בעשור לפחות אבל גופה שמור, מבנה גופה צר, היא גם קטנה יותר כלומר נמוכה ממנה. שערה חלק אדמדם, היא עומדת דוממת עם פניה לקיר על עקביה וגרבי הניילון לרגליה. מדי פעם עובר בה רעד ומסמיר את עורה.
בכל צעד שעשתה לכיוונה פרצו מלחמות בתוכה מצד אחד עמדה אוגדה של חיילים שניסו למנוע מבעדה להמשיך הם משכו אותה אחורה חזרה, נוסי על נפשך, זה עוד לא מאוחר, ומהצד השני אוגדה נוספת מעודדת אותה להמשיך קדימה בוא נגמור עם הסיפור הזה, גם ככה כבר אין דרך חזרה, תתאבדי על הכל אחריך המבול.
היא התקרבה עד שיכלה להקשיב לנשימותיה, כלבה בת זונה היא קיללה אותה בראשה מנסה להרגיש שנאה כלפיה אבל רגשותיה גילו בעיקר חמלה, ועדיין לא נאמרה אף מילה, צעד נוסף ושדיה התחככו מעט בגבה, היא שלחה את רגלה ופתחה את פישוקה מעט יותר והחלה לחקור את גופה עם ידה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא נגעה ככה באישה, היא רצתה לנעוץ בה את ציפורניה ולקלף את עורה, לחרוט בו סימנים, אבל ידה נמצאה מרפרפת בעדינות את הגב הסמור, המגע שלה היה רך ונעים. היא העבירה יד בשיערה, הכלבה נאנחה בהנאה, וכתגובה היא תפסה קומץ שיער ומשכה בכוח, היא הרגישה כמו ילדה שמושכת בשיער חברתה, משם ירדה ונגעה בגבה שרטטה בעדינות את מטוויה לאורך עמוד השדרה ומשם ללחיה ישבנה, לימני וגם לשמאלי, הם היו מוצקים ועגולים כמו שהיא אהבה, מתנגדים לשנים ולכוח המשיכה, כמו שהיא רצתה לעצמה, הם ביקשו הצלפה ועוד לפני שהבינה זאת ידה חבטה בישבן החצוף
הכלבה נאנחה, ורק אז נזכרה שהיא שם, יש לה, לכלבה יכולת ביטול עצמי שגרמה לה לרגע להרגיש כאלו היתה לבדה, אין לה פרומיל אחד של נוכחות, לולא החשיבות שיש לה אצלה בגלל היותה שפחה שלו, היא בספק אם היתה מבחינה בה ברחוב. היא התקרבה עם הפה שלה לאוזנה
"זונה" היא סיננה בטון מזלזל ובכנות כאובת...
"את אפס,כלבה מטומטמת, אני באתי לפה בכדי להזכיר לך את זה......"
היא משכה אותה מירכה צעד לאחור והורידה את גבה וראשה, קירבה אליה כסא שעמד בפינה וניסה להראות תמים.
כל שניה שאינה היתה בפעולה ממשית שבו וקופצו להן מחשבות לסגת, בגומלנות נוירוטית היא ניגשת לתיק שהניחה בכניסה, מתנשפת ועל סף דמעות היא חיטטה בו עד ששלפה את החגורה שהיא הביאה, חגורה של האדון, ואת הדילדו שהביאה עמה היא מתלבטת אם לקחת גם את שמן הסיכה או לקרוע לכלבה את הצורה...ליבה נחלש והיא לוקחת גם את השמן.
בצעדים מהירים היא חוזרת לכלבה שלא משה ממקומה.
מבלי להוסיף מילה היא אוחזת בחגורה ומתחילה להצליף בה. בהתחלה היא שותקת הכלבה, מקבלת את נחת החגורה על ישבנה בהכנעה דוממת. הוא הכשיל את הכלבה לסף כאב גבוה חשבה והגבירה את תנועתיה עד לרמות לא סבירות ורק אז היא החלה לצעוק את כאבה, עוד ועוד הצליפה בה נוכח צעקותיה, מנסה לפרוק את התסכול שנצבר בה בחודשים האחרונים, מילת הבטחון שלך היא "אני כלבה מטומטמת..."את ראשית להשתמש בה
היא המשיכה לצעוק את כאבה בצעקות חנוקות
"כלבה מטומטמת" סיננה לעברה, "אני עומדת לתקוע אותך בתחת...אני מקווה שזה יכאב לך כלבה,אבל באמת, גם מחר כשתלכי לשירותים..."
הראש שלה כבר היה בסערה, כעת היא רצתה לגמור את הסיפור הזה כמה שיותר מהר, הסיטואציה הזו ריגשה אותה מינית, היא לא ציפתה לזה, היא לא ידעה איך להתמודד עם זה, הכל התחיל בגחמה ילדותית, מתוך קנאה, מאכזבה, מרצון לנקמה אבל העיניינים סטו לגמרי ממסלולם, היא הלבישה בחופזה את הדילדו סיככה את חור ישבנה כאלו שזו לא הפעם הראשונה ואז בבת אחת, בחבטה אדירה, בתנועה שהיא עצמה מעולם לא יכלה לקבל היא פרצה פנימה -הכלבה צרחה את נשמתה. היא ידעה שזה כואב. והיא המשיכה ותקעה שוב ושוב עד שאנקותיה הפכו להנאה צרופה. בשלב הזה היא תכננה לעצור, זו היתה התוכנית למפרע אלה שעכשיו היא נשאבה פנימה ועשתה את הדבר שחיכתה בכל פעם שאדונה יעשה עבורה כאשר היא היתה עם הפנים לקיר והוא היה באחורה, היא תקעה אצבעותיה בעסיס ערוותה והחלה לעסות את הדגדגן בתנועות שרק אישה תדע את סוד דיוקם. הכלבה החלה להאנח וגמרה בצעקות רמות ואחריהן אנחות שקטות. שתיקה חתכה את החדר, משב רוח הרקיד את להבות הנרות שהיו פזורים בחדר ניתן היה לשמוע את השעווה נוטפת , רק אז היא סובבה אותה לכיוונה פניה של הכלבה היו מושפלות.
היא הסתכלה עליה כמו מבוהלת וניסתה בעצמה להבין מה היא מרגישה. היא רצתה להתנצל וגם ללטף ולחבק וגם לפוצץ לה את הצורה ולהפליק לה ולומר לה -בגללך, בגללך, איבדתי אותו. ואפילו לא אישית בגללך, בגלל הקונצפט שלך! אני לא יכולה לבטל את עצמי עד אפר ללא שום דרישה כמוך! את בבואה של חולי וריק, של עולם נטול אהבה ומלא ציניות, ואני, אני כנראה לא שפחה אמיתית , אני שפחה עם נשמה מלכותית. ואני שונאת אותך ואני אוהבת אותו ואני לא מצליחה להתמודד עם זה שהוא בחר בקשר הרדוד והחולני שלו איתך והעדיף את זה על פני בגלל שאני ביקשתי ממנו את הדבר האסור, את המוקצה מחמת מיאוס, את הדבר שעליו יש פה במקום המסריח הזה טאבו- אהבת אמת. כן, כמו של פעם, התמסרות טוטאלית ה ד ד י ת! חלומות על נצח, שקיעות ורדרדות.
היא הפליקה לה ודחפה את ראשה למטה, במהירות הורידה מעליה, את הדילדו, חילצה את רגליה מנעלי העקב שנשארו לעמוד במקומן בלעדיה, שילשלה מעליה את הג'ינס ואת התחתונים ומשכה אותה בשיער לכיוון שולחן העבודה, היא מתחה את שתי ידיה ופינתה לעצמה את השולחן, הצבעים וכלי העבודה נכנעו תחת דרישתה ונפלו בזה אחר זה על רצפת הבטון , היא נשכבה על השולחן "תרדי לי כלבה" סיננה לעברה
"בוא נראה מה את שווה" הכלבה באה וליקקה אותה, בידה האחת היא החזיקה את ראשה והזיזה אותו מעלה ומטה בעודה מלקקת את הדגדגן ועם היד השניה היא כיוונה את אצבעותיה הארוכות של הכלבה פנימה לתוכה עד שגמרה ולרגע רגעה הסערה המטורפת שבראשה.
הכלבה נותרה דוממת למרגלות השולחן, היא הסתובבה עם הפנים לכיוונה והתהפכה על בטנה, מבטה של השפחה עדיין מושפל, היא שלחה יד לסנטרה והרימה את פניה עד שעינהין ננעצו לראשונה זו בזו.
שניה אחת של דומיה התבונננו הן אחת בשניה.
"נסיכה" סיננה לעברה...."סליחה ותודה על הכל.... אמרה ובלעה את הדמעות שאיימו לפרוץ "תחזרי לקיר"
הכלבה חייכה חיוך קל, אנושי כמעט, והלכה חזרה לקיר בראש מושפל.
היא התלבשה במהרה אספה את מיטלטליה
"מסרי ד"ש לאדונך בבקשה בשמי..."
אמרה וסגרה את הדלת מאחוריה.
לעולמים.
