זה השיעור האחרון בשנה. הוא כבר מחכה לחופש הזה הרבה זמן, התחיל להרגיש שזקוק לקצת מנוחה ושינה עד מאוחר, אבל מצד שני קצת מצטער, בעיקר בפרידה מהכיתה הזאת. כיתת הבנות המופלאה.
לעמוד ככה, שיעור אחרי שיעור, מול עיניהן הבוחנות, המעריצות, בולעות בשקיקה כל מילה, מסתכלות עליו, המבוגר והמנוסה בעינהן הצעירות והיפות, והוא נחמד לכולן, מחייך, זורק בדיחה כשמתאים, ובלילות לפעמים לא יכול להתאפק מלחשוב עליהן.
ועכשיו השיעור האחרון, שיעור שמטבעו הוא קצת יותר משוחרר, יותר צחוקים, קצת גולשים לפעמים לשיחות אישיות כמו התכניות לחופש, ותמיד בשיעור האחרון יש מישהי שלא מתאפקת מלשאול אם הוא נשוי, וקצת מסמיקה, והוא מנסה לנחש מי זאת תהיה השנה, האמיצה שתעלה את השאלה.
הוא נכנס לכיתה, ולשניה מתעכב המבט. נדמה כאילו היום כולן התלבשו קצת יותר חשוף מהרגיל, כאילו החליטו ביחד, שלכבוד השיעור האחרון מגיע לו לראות קצת מחשופים. ואפילו הצנועות בינהן, אלו שבדרך כלל לבושות בטי שירט פשוטה, אפילו הן הגיעו היום עם גופיה דקיקה, מבליטות חזה צעיר ושובב. הוא מנסה לסלק את המחשבה הזאת מראשו. פשוט הקיץ כבר הגיע, וחם, וזה רק הגיוני שהן יתלבשו קצת יותר קליל, כבר מריחות את החופשה באויר.
הוא מתחיל להקריא שמות, אבל לא צריך באמת לעבור על כולן בשביל לדעת שמירב לא כאן. מתחילת השנה הוא מנסה לא להסתכל עליה יותר מדי. זוכר את השיעור הראשון, שכולן היו קצת מפוחדות ושקטות, ורק היא לא הפסיקה להעיר הערות ציניות ולהסתכל עליו בעיניים מחוצפות ושובבות. יש משהו בבחורה הזאת קצת בטוח יותר, קצת אחר מכולן. הוא לא יודע לשים את האצבע על ה'דבר' הזה, שמייחד אותה, מה שגורם לו לפעמים להתעורר בלילה עם כמיהה בכל גופו להיות לידה.
הוא מתחיל את השיעור, מסביר שהשיעור האחרון יוקדש בעיקר לסיכומים ושאלות, וכשהוא מתחיל לסכם, נפתחת הדלת ומירב עומדת בפתח. הוא ממש ממש מנסה להוריד את מבטו ממנה, אבל מגלה שהוא לא מסוגל. מירב, שגם בשאר השנה לבושה בצורה סקסית ומגרה, נכנסת לכיתה בהופעה שנראית כאילו נלקחה הישר מחלומותייו. היא לובשת שמלה שחורה צמודה וקצרה, החזה המפואר מאיים להתפרץ מבעד למחשוף הנדיב, ואורך החצאית משאירה מעט מאוד מקום לדמיון לגבי מה שמפריד בין הבד לבין מושא תשוקותיו. היא נעמדת בפתח ומחייכת אליו חיוך קטן 'התעכבתי כי הבאתי כיבוד' היא אומרת בלי שמץ של התנצלות, ולפני שהוא מספיק להגיב היא נועלת את דלת הכיתה מאחוריה וצועדת הישר לעברו.
'אאא.... אני לא חושב שמותר לנעול כאן דלתות' הוא מתחיל לגמגם.
אבל מירב, שכבר עומדת במרחק שהוא יכול להריח את הבושם העדין שלה, רק מניחה אצבע, שבקצה ציפורן ארוכה משוחה בלק אדום, על שפתיו ואומרת בקול חרישי 'ששש.... אתה מפסיק לדבר עכשיו'.
הוא מעיף מבט לעבר שאר הבנות, אבל מופתע לגלות שהוא כנראה היחיד שנדהם ממה שקורה כאן. שאר הבנות קמות מכסאותיהן ומתקרבות לשניהם, כולן מחוייכות ורגועות, ונראית כאילו רק חיכו לאות ממירב, והן מבצעות עכשיו איזו תוכנית ידועה לכולן, חוץ מאשר לו כמובן.
'כבר שנה שאתה מסתכל עלינו במבט המורעב הזה, מנסה להישמר בלשונך ולא לנעוץ את מבטך יותר מדי, אבל אתה לא מצליח להסתיר את מה שעובר לך בראש ומה היית עושה לו היה מתאפשר לך. אז היום, לכבוד סיום השנה, החלטנו לבדוק מה באמת שאתה שווה, ואם אתה יודע לעשות משהו בכלל, חוץ מפנטזיות כמובן'
הוא לא מספיק להוציא מילה, וכבר אחת הבנות דוחפת אותו לריצפה, והוא, לא מוכן, נופל ארצה, מוצא את עצמו על ארבע, כשמסביבו המון רגליים חלקות, חטובות וצעירות, נעולות בסנדלי עקב, שמהן מציצות אליו ציפוני רגליים משוחות בשלל צבעי הקשת.
הן מצחקקות כשהוא מרים מבט שואל לעברן, ואחת מגחחת לעברו 'תראו אותו, הגיבור הגדול, ממש כמו כלבלב קטן'
'באמת יש לו מבט של כלבלב' אומרת אחרת
'תמיד רציתי כלבלב קטן' צוחקת שלישית
ורביעית ניגשת אליו ואמרת לשאר 'אבל כלבלבים לא לבושים' וקורעת ממנו את הבגדים
'ולא לשכוח שכלבלב צריך גם רצועה' מוסיפה אחרת, וקושרת סביב צווארו חגורה דקיקה שהודירה ממכנס הג'ינס שלבשה
'החוגרה האת נורא עדינה, עכשיו הוא נראה כמו פודלית צפונית' צוחקת אחת
'מצויין, אז הוא יהיה הכלבה שלנו' מגיבה חברתה 'בואי, כלבונת' היא קוראת, ומושכת אותו בחגורה לעברה 'בואי נראה מה את שווה'
היא מתיישבת על כיסא, ברגליים פשוקות, דוחפת את ראשו לעבר מפשעתה 'תלקקי כלבה'
והוא, מסוחרר מכל הסיטואציה, לא מבין אם הוא באמת נמצא שם, או שאולי הוא שוב חולם, אבל מצד שני זה מרגיש כל כך אמיתי, והוא נצמד ומתחיל ללקק, קצת נחנק מהידוק הרצועה על צווארו, ריח הכוס המשכר שצמוד אליו, צחוקיהן של שאר הבנות מסביב, והוא מרגיש מסוחרר, כאילו עוד שניה הולך להתעלף, עוצם את עניו, מרגיש את הסחרור מתפשט בגופו...
ספאנק!! הוא קופץ מהצלפה אדירה, שמקורה כפי הנראה בחגורת מכנסיו שהורדה ממנו כשהופשט.
'תראו, לכלבה שלנו יש זין קטן, והוא עומד עכשיו!' כל הבנות מתפקעות מצחוק לשמע ההערה ועוד מכה ניתחת על אחוריו 'אתה כאן כדי לשרת אותנו, אז תשלוט בזין העלוב שלך!'
הוא ממש מנסה לחשוב על משהו שיוכל להרגיע את זרימת הדם המטורפת בגופו עכשיו, אבל שום דבר.
אפילו קולות מבעד לדלת, שמזכירים לו היכן הוא נמצא, ומה יקרה אם מישהו יחליט לפרוץ הדלת וימצא אותו כך, אפילו הם רק מזכירים לו כמה מסוכן המצב בו הוא נמצא עכשיו, ורק מרגשים אותו יותר, מעלים את הגירוי שהוא חווה לסף חדש.
'נו, הוא שווה משהו?' שואלת משהי מהבנות
'תבדקי בעצמך' עונה לה הבחורה שאותה הוא מנסה לענג, והודפת אותו לעברה, בזמן שהיא מתקמקת על כיסא ממול ומפשקת את רגליה, מוכנה לקבל את לשונו.
הוא מתקרב אליה, זוחל על ארבע, שומע מסביב קריאות עידוד 'ללקק, ללקק, כלבה קטנה'
והוא מתחיל ללקק את הכוס הפעור מולו, מרגיש איך אחזיתה מתהדקת והיא מצמידה אותו חזק אליה, נרעדת כשהוא חודר לתוכה בלשון מיומנת, מלקק נמרצות את הדגדגן התפוח מולו, מתענג על ריח התשוקה שאופף אותו.
מאחת לשניה הן מעבירות אותו, כמו צעצוע חדש, בודקת כל אחת איך הוא מלקק, מתענגת על לשונו עד שבאה על סיפוקה - ושולחת אותו הלאה, לעבר הכוס הבא.
מדי פעם מישהי נותנת לו ספאק על התחת, לפעמים על הזין, הביצים. הוא כבר כל כך מסוחרר שלא יודע מה הוא מרגיש, רק שילוב נפלא של תענוג וכאב, מרגיש שהוא הולך עוד שניה להתפוצץ, יודע שאסור לו, שהוא לא יעיז לעשות משהו כזה בלי רשות מהן.
כשהוא מסיים לענג את כולן נעמדת לפניו מירב, 'מה אתן אומרת בנות? הוא מספיק טוב בשביל שנשאיר אותו לעוד סיבוב אחד?' ובזמן שהיא מקשיבה לתגובות של הבנות, היא אוחזת בו חזק, מועכת את הביצים, נועצבת בהן ציפורניים, בזמן שהיד השניה מפליקה על הזין, מצחקקת על איך הוא זז מצד לצד, וכמה הוא נוקשה ומוגורה עכשיו.
לאחר שהבנות מאשרות שהוא מספיק שווה בשביל להמשיך לשחק בו, מירב מורה לו לשכב על השולחן, על הגב. הוא עולה על השולחן. רגליו כואבות מהעמידה הממושכת על ארבע על הריצפה הקשה, והבנות צוחקות כשהוא כמעט מועד בדרכו לשולחן.
מישהי מגיעה עם החגורה שלו, וידייו נקשרות מעל ראשו בהידוק מכאיב. מישהי אחרת משחררת מנעליו את השרוכים, וקושרת בעזרתם את כפות רגליו לרגלי השולחן.
אחת אחת הן מטפסות עליו. כל אחת בתורה בתיישבת על הזין הזקוף שלו, ומתנועעת עליו כפי רצונה. לפעמים עולות עליו שתיים ביחד, אחת מתיישבת על הזין, אחת על הפה, ושתיהן נעות עליו ביחד, צובטות בפטמות, מפליקות על פניו.
והוא שוכב שם, גופו כואב, ועיניו לא מאמינות ליופי שהוא רואה. המבט המצועף בעינהן כשהן גומרות, החיוך על שפתותיהן כשהן יורדות ממנו, תוך הצלפה על הזין וקריאות 'יאללה, הבאה בתור, תורך לשחק עם כלב הצעצוע עכשיו'.
כשהאחרונה יורדת ממנו הוא מרגיש מותש.
הכאב כבר משתלט על גופו, והוא רק רוצה קצת מנוחה, אבל לא מעיז להוציא מילה. מתחיל כבר לחשוש אולי המשחק הזה לא הולך להיגמר טוב, אולי הוא פשוט נפל על חבורת מטורפות שהולכות להתעלל בו בלי הפסקה.
למרבה הטירוף, גם המחשבה המבעיתה האת, במקום להלחיץ אותו, רק גורמת לפרץ אנדרנלין מחודש, שמזקיר את אברו שכבר חשב שלא יוכל להיות יותר קשה ממה שהיה עד עכשיו.
בלי לומר המילה ניגשות אליו הבנות, והדוברת כרגיל היא מירב 'היית צעצוע טוב, נהנינו לשחק איתך' ובזמן שהיא מדברת הן מתירות את קשריו.
מירב שולחת יד לאברו, ומתחילה לשפשף אותו חזק, גם שאר הבנות שולחות ידיים, וכך, שאיברו מלוטף ונחלב מכל כיוון, הוא גומר בצעקה אדירה. הטלטלה שהוא חווה כל כך חזקה ועוצמתית, שהוא מרגיש איך הוא שוב מסתחרר, העייפות של השעות האחרונות משלטת עליו ובלי יכולת לשלוט בעצמו, הוא עוצם את עיניו.
הוא מתעורר אחרי שעה קלה. מוצא את עצמו בלבוש מלא, שוכב עטוף בשמיכה בכיתה הריקה. לצידו מונחת סלסלת שוקולד גדולה, ואליה מוצמד פתק
'נכון שהיה שווה שאיחרתי בשביל הכיבודים? שתהיה לך אחלה חופשה'.
לפני 14 שנים. 30 באפריל 2010 בשעה 7:28