פומבית

נדמֶה לי שָׁוֶה לָאֵלִים
כל איש היושב נִכְחֵךְ
מַטֶּה אזנוֹ מִקָּרוֹב
לקולֵךְ המתוק

וְלִצְחוקךְ הנכסָף, שחיַּי,
הסעיר את הלב בחזי!
כי רק אבּיט בךְ לרגע
לא אוּכל לדבֵּר עוד,

קָפאה לשוני וּכְרֶגע
אש דקה פושטת מתחת עורי,
בעינַי דָּבר אינני רואה עוד,
קולות צוללים באזנַי,

זֵעה מעלי נִגֶּרת, וְרַעַד
אוֹחֲזֵני כֻּלי. אני צְהֻבָּה מֵעֵשֶׂב,
דומני, עוד מעט
ואמות.