דברים שכתבתי

פרק 1
ערב, שעת לילה מאוחרת.
דנה פסעה בשדרה לכיוון ביתה, בחליפתה המחוייטת, אחרי עוד יום עבודה ארוך.
לילה קריר אך נעים, שקט. עטלפי פירות מעופפים מעליה, הירח מלא ויפה, אווירה קסומה, היא חושבת לעצמה.
והנה היא מתקרבת לעיקול שליד הכביש, ועוד דקה או שתיים תהיה סוף סוף בביתה, תיכנס למקלחת שהיא כה זקוקה לה. כוס תה. מנוחה.
לפתע, היא שומעת רחש ברור מאחוריה, ומיד אחריו יד תופסת את זרועה. בבהלה, היא מסיטה את ראשה לאחור.
אך הוא בטרם הספיק לראות את האוחז בזרועה, ידו השניה ניגשת לפניה עם מטפחת. מטפחת עם ריח חזק במיוחד, הכרתה מתערפלת במהירות. העילפון מגיע תוך שניה.
....
"מה זה? מה קורה פה? איפה אני? מה קרה?"
השאלות נורות במהירות, ראשה עדיין סחרחר עליה, ולאט לאט מתחילה להיזכר בבעתה במה שקרה.
"נחטפתי!" ההכרה פועמת בראשה. מבהילה. ממשית.
"לנשום עמוק" אומרת לעצמה.
עינייה פקוחות אך היא בקושי רואה משהו.
"אוקיי, אני על מיטה"
היא מנסה לקום אך מרגישה כבולה, קשורה ע"י בד כלשהו שתופס כל אחת מידייה ורגלייה לפינות המיטה.
"הלו?" היא קוראת בלחש. בחשש. ומיד מתחרטת שפצתה פיה.
מרגישה שיש לה מרווח תנועה מסויים, הבדים שקושרים אותה ארוכים, היא יכולה להתיישב במיטה, אך לא יותר מכך, מתחילה להסתכל בחדר סביבה.
החדר חשוך מעט אבל ממה שהיא יכולה לראות - חדר שינה גדול, מעוצב בטוב טעם, בהחלט לטעמה, עוברת בה מחשבה. ואז עוד אחת "על מה לעזאזל את חושבת"
ואז, מסתכלת על עצמה ונשארת המומה.
"זה לא הבגדים שלבשתי. זה לא הבגדים שלי" רק עכשיו מצלצלת ההכרה בראשה.
ביריות, חצאית קצרה וסקסית, גופיה שחורה צמודה, בלי חזיה.
הלב שלה עובד ל150 פעימות בשנייה. היא מרגישה מסוחררת.
צעדים נשמעים בבית, היא משתתקת. יודעת שאין לה ברירה אלא לחכות ולראות מי המטורף שלכד אותה ומה הוא רוצה ממנה.
דמות גברית מופיעה בפתח החדר.
"שלום לך, דנה".
"מ..מ.. מי אתה? איך אתה יודע איך קוראים לי? מ.. מ... מה אתה רוצה?" גימגמה בחזרה דנה, מנסה להחזיק את עצמה מלבכות, מלצרוח, מלהישבר.
"את לא ממש בפוזיציה של לשאול שאלות יקירתי. אם כבר, את בפוזיציה לדברים אחרים לגמרי" נשמע קול הבס של הגבר המסתורי. והיא הייתה בטוחה שהוא מחייך, המנוול, בעודו מדבר.
היא נסתה ללכוד את פניו אך הצליחה לראות רק את צדודיתו, הוא נראה גדול, גברי, שרירי, לרגע המילה חתיך עברה במוחה אך היא מהר סילקה אותה. מזועזעת מעצם העובדה שזה מה שעבר לה בראש.
היא שתקה. לא ידעה מה להגיד. לשאול אותו אם הוא הולך לאנוס אותה? אם הוא הלביש אותה? מיותר. פשוט לחכות ולראות. זה מה שנשאר לה.
"את רעבה?" הוא שאל לפתע.
היא הופתעה מעצם השאלה. ואפילו לא חשבה אם היא רעבה או לא עד ששאל אותה את השאלה, ואז הבחינה שאכן הבטן שלה די מקרקרת. למרות כל המצב המלחיץ בו נמצאה היא ידעה שהיא צריכה אוכל, צריכה לאגור כוחות. למה שלא הולך לקרות לה.
שתיקה.
"ובכן?" שאל שוב.
"כ.. כן" לחשה.
"לא שמעתי"
"כן" אמרה שוב, חזק יותר.
"נסי שנית, כן מה?"
"כן מה?" שאלה בתמיהה.
"דנה, את צריכה להבין פה את יחסי הכוחות. את כלואה פה. את אסירה שלי, וכל עוד את כאן את תפני אליי בתואר הראוי"
הלם. תדהמה. מי זה? למה אני? אני אסירה! אלוהים, אני הולכת למות? אלפי מחשבות רצו לה בראש, היא ידעה מה הוא מצפה לומר, אך לא ידעה אם היא צריכה לומר או להראות לו שהיא לא מפחדת ממנו.
"דנה, אני לא אהסס להכאיב לך. אל תנסי אותי. אני מבקש" כאילו קרא את מחשבתה.
"כ... כן, אדוני" לחשה שוב, חשה מושפלת. מובסת.
"אני לא שומע אותך" אמר שוב, במתינות, בביטחון.
"כן אדוני" אמרה בצייתנות.
"ילדה טובה" אמר, ויצא מהחדר.
פרק 2
לאחר כמה דקות הוא הופיע שוב בפתח חדרה עם מגש, הוא התקרב אליה לאט לאט.
הלב שלה חזר לפעום בעוצמה, היא יכלה לראות אותו טוב יותר עם כל צעד שעשה, עד שהגיע צמוד למיטה אליה הייתה קשורה, והתיישב. הניח את הגש מעל אגנה, ריח התבשילים עורר את מיצי קיבתה והיא השתוקקה לאכול.
פניו היו במרחק של כ30 ס"מ מפניה, על אף התאורה העמומה בחדר היא יכלה לראות את פניו בבירור. היא הריחה אותו. ריח בושם גברי וחזק. הסתכלה על שרירי ידיו ומיד הסיתה שוב את עיניה לתוך עיניו. מנסה לשדר לו כי אין היא מפחדת ממנו, אך לא יכלה, עיניו שידרו עוצמה כה רבה עד שהסיתה אותן שוב במהרה ובהתה בחלל החדר.
"תפתחי פה גדול" הוא אמרה בשקט.
היא רצתה להגיד לו שהיא יכולה לאכול בעצמה. היא רצתה לשאול אותו כל כך הרבה דברים אבל פחדה. נשימתה נעתקה והיא לא יכלה כרגע לחשוב על שום דבר לעשות או לומר. מלבד לפתוח את פיה.
"כלבה טובה" אמר.
קודם הייתי ילדה, עכשיו אני כלבה. מה הלאה. חשבה לעצמה. חשה מושפלת אך עם זאת מרוגשת באופן אותו ניסתה להדחיק מהר.
האדון לקח חתיכת רביולי במזלג, והכניס אותה בעדינות לפיה הרעב של דנה.
דנה נגסה בפסטה הטעימה, והתמוגגה, מהמרקם, מהטעם, "איך הוא ידע שאני הכי אוהבת רביולי?" שאלה את עצמה בעודה מתענגת על הטעם המופלא.
"טעים לך?"
"מממאוד" אמרה בסיפוק.
"אני רואה שאת לא לומדת מהר, כלבה" אמר לפתע בנוקשות, והוציא 2 מטפחות מכיס מכנסיו, את המגש לקח מהמיטה ושם בצד, על הרצפה.
"א... אה.." הצליחה לגמגם אך בטרם סיימה את המילה נכרכה מטפחת אחת סביב פיה ונכרכה במהירות מאחורי ראשה.
מטפחת אחרת כיסתה במהירות את עינייה.
הלם. פחד. שיתוק.
"כרגע תקבלי עונש קטן, אבל אם עוד פעם אחת תשכחי לפנות אליי בכבוד הראוי, העונש יהיה חמור הרבה יותר".
המטפחות הקשורות לידיה ורגליה גם כן הודקו בצורה כזו בה הייתה חייבת להיות צמודה למיטה, ללא אפשרות תזוזה.
"בבקשה, אדוני" ניסתה לומר אך כל מה שנשמע היה מלמולים חסר פשר.
"שקט כלבה. את תחשבי עכשיו על מעשייך. ואיך את יכולה להשתפר. אני אחזור לכאן מאוחר יותר". אמר, ויצא עם המגש בידו.
רעב, תסכול, השפלה, חוסר אונים, פחד, כל התחושות הרעות ביחד התערבבו בתוכה. דמעות זלגו מעיניה, מרטיבות את המטפחת.
ואותה התרגשות, התרגשות מטורפת שאחזה אותה ואותה ניסתה כל הזמן להדחיק.. לשים בצד.
כעבור חצי שעה לערך הוא חזר, עם המגש בידו.
הוא הניח אותו שוב מעל אגנה, ובעודה מרגישה את חום המגש מחמם את אגנה, הוא החל להתיר את קשרי המטפחות סביב ראשה, ידיו המיומנות חזקות ובטוחות, מדיפות את אותו ניחוח הבושם אשר הוטמע בה חזק.
והיא שוב הביטה בו, בעיניה הרטובות מדמעות, הפעם אחרת, כילדה אבודה, סוררת, שמבטיחה לתקן את דרכיה, ככלבה נזופה המביטה אל אדונה.
הוא הרפה את אחיזת הבד גם מרגליה וידייה, נותן לה מרחב תימרון נוסף.
"ננסה שוב" אמר בשקט.
ודנה, מבלי שיצטרך לומר דבר אחד נוסף, אמרה "כן אדוני" ואז פצתה פיה.
והוא התחיל להאכיל אותה, היא אכלת בשקט, בתיאבון, מתמוגגת שוב מהטעם המדהים של האוכל.
"טעים לך?"
"טעים לי מאוד אדוני" אמרה, וחשה חום בגופה בעודה אומרת את המשפט הזה.
"יופי דנהל'ה, את ילדה טובה" אמר, וליטף את ראשה בעדינות, מעביר את אצבעותיו בין שערה הג'ינג'י השופע, מעביר בה זרמים בלתי נשלטים של נעימות ועונג.
"נכון שאת תמשיכי להיות ילדה טובה?"
"כן אדוני"
"ותעשי כל מה שאני אגיד לך?"
"כן אדוני, הכל אדוני" אמרה בצייתנות.
"טוב מאוד" אמר, וקירב את שפתיו למצחה, מנשק אותה נשיקה עדינה שם. מעביר בה צמרמורת עונג מתוקה. והיא מרגישה את פטמותיה מזדקרות, חשה נבוכה על כך שהוא בוודאי שם לב לפטמותיה הזקורות דרך גופייתה הצמודה.
לאחר זמן מה, לאחר שאכלה בתיאבון כמעט את כל המנה שלה, כאשר לבין לבין השקה אותה ביין, אשר גרם לה להרגיש מסוחררת ומשוחררת, האדון הפסיק את ההאכלה.
"ועכשיו, הגיע הזמן לקינוח" אמר, בטון מסתורי.



פרק 3
"את הקינוח את תאכלי ללא סכו"ם, הגיע הזמן לעבור שלב. הרי כלבות לא אוכלות עם סכו"ם, נכון?"
"נכון אדוני" אמרה, מושפלת.
"אז קדימה, בתיאבון" אמר, וקירב קערת מוס שוקולד לפניה.
"תודה אדוני" אמרה, וקירבה את פיה לעבר הקערה, מוציאה את לשונה רחוק ככל שיכולה, טועמת ממוס השוקולד הממכר, אוכלת במהירות, בתאווה, בשקיקה, יודעת כי בטח פניה מלוכלכות במוס השוקולד, אך לא אכפת לה. טועמת ככל שהיא יכולה, עד שכבר לא יכלה להגיע יותר עמוק לתחתית הקערה.
"שמתי לב שנהנית"
"כן אדוני"
"בואי, אני אעזור לך לסיים את הכל" אמר, וגרף באצבעו מתחתית הקערה, "תפתחי פה כלבה" אמר, וקירב את אצבעו לפיה, והיא, כאילו עוזרת לו, מקרבת את פיה לאצבעו, וכשאצבעו בתוכה, סוגרת את שפתיה המלאות, ומרחיקה את ראשה באיטיות, לא מפספסת אף טיפה מהקינוח, מרגישה את חום אצבעו בפיה, וכך עוד, ועוד, מתרגלת לגופו בתוכה, למרקם עורו, לטעם גופו, לחום שלו, עד שסיימה את הכל, מרגישה לבסוף את הרטיבות הבלתי נשלטת בין רגלייה, חשה נבוכה, מושפלת, מרוגשת.
יותר, ויותר, ויותר..

"אז למה את חושבת שאת פה דנהל'ה?"
"א.. אני לא יודעת אדוני"
"לא סתם בחרתי אותך, כלבה סקסית שכמותך" אמר, וליטף את ירכיה החשופה, בין הביריות לחצאית הקצרצרה שלה..
"כן, קילחתי אותך, הלבשתי אותך, גילחתי אותך.. שם.. למטה. כמו שאני אוהב.." אמר, וקירב את ידו קרוב יותר במעלה ירכיה, מתקרב לכוס המגולח שלה.. ומתרחק בחזרה..
"זה נעים לך?"
"כ.." כן, עמדה לומר. אך עצרה. "זה מוזר לי, אדוני".
"למה זה מוזר לך?"
היא השפילה ראשה. "אתה יכול לדמיין לעצמך אדוני. כל הסיטואציה הזו. חוץ מזה, יש לי חבר, כבר שנתיים"
"אני יודע" הפתיע אותה. "ואני יודע גם שהוא בחו"ל עכשיו. ועכשיו סוף שבוע, וכולך שלי"
מי זה? איך הוא יודע כ"כ הרבה עליי? הוא גילח אותי?!
הכל הפך מוזר יותר מרגע לרגע, מפחיד יותר, מלהיב יותר.
היא לא ידעה מה היא רוצה שיקרה עכשיו.
ידו הימנית, אשר ליטפה אותה במשך כל הזמן חזרה והתקרבה לשפתייה החלקות, התפוחות, הוורודות, אצבעו ליטפה אותן. דנה נשכה את שפתה, מתאפקת שלא להראות לו את ריגושה.
"כמה את חלקה ונעימה.." אמר, והמשיך ללטף.
"וחמה.." המשיך, והחל להחדיר אצבע פנימה, לתוכה, לאט..
"ורטובה.." אמר, ובעודו מסיים את המשפט דנה לא עצרה בעצמה ופלטה גניחה קטנה, ושבה לנשוך את שפתייה.
"אני מבין שנעים לך.. את לא שולטת במצב. רק אני. אז זו לא אשמתך שאת נהנית.. את לא אשמה בכלל. את לא צריכה להרגיש אשמה" אמר, כאילו שוב, בפעם המי יודע כמה, קורא אותה כמו ספר פתוח.
הוא קרב את פניו לצווארה, מעביר לשון חמה וארוכה על צווארה, מנשק אותה, טועם אותה..
"כמה שאת טעימה, מתוקה שלי.." לחש לה באוזנייה.
"בטוח שאת טעימה בעוד מקומות.." לחש, והחל לנשק אותה יותר ויותר למטה, את שדייה הזקופים, את פטמותיה הזקורות, את הבטן שלה.. מטה, ומטה.. מוריד במהירות את חצאיתה עם ידיו, וכך היא מוצאת עצמה, מפושקת, עם גופיה וביריות, מסתכלת על הכוס המגולח והחשוף שלה..
מסתכלת על אדונה מתקרב אליו עם שפתיו, מרגישה את הבל פיו החם מעל הפתח הבוער שלה..
"דנה, תסתכלי אליי" אמר.
דנה הביטה לתוך עיניו, שקועה בתוכם, בולעת את רוקה.
ובעודו מסתכל לתוך עיניה, הוא קרב את פיו לשפתייה החמות, מעביר לשון חמה וארוכה בחריץ החם..
"אהה.." גנחה בשנית, שונאת את עצמה שהיא נהנית. לא יודעת מה היא אמורה להרגיש, לעשות.
האדון הוריד את עיניו מטה והחל ללקק אותה בתאווה, לשונו סובבת סביב הדגדגן הנפוח שלה, הוורוד, עוד ועוד ועוד..
ובעודו טועם אותה, דנה הנידה את ראשה מצד לצד, משתגעת, מתאפקת, עד שנשארה עם ראשה בצד אחד, תופסת את הכרית בפיה ונושכת חזק, מתאמצת שלא לצרוח מהנאה. מרגישה שהיא קרובה יותר, ויותר לאורגזמה הבלתי נשלטת.. גופה רועד.. ידייה מכווצות, נשימתה כבדה..
ואז, שניות לפני הגמירה הקרובה, האדון הרחיק את פיו ממנה.
דנה הסיטה את ראשה במהירות לעברו, המומה. חמה. מתנשפת.
"עוד לא" היא פלטה אינסטנטקטיבית, ושתקה, ואז תיקנה במהירות. "אדוני. עוד לא, אדוני".
ואז שוב "אני מצטערת, אדוני"
"את לא קובעת כאן כלום, את זוכרת כלבה?"
"כן אדוני, סליחה אדוני".
"הגיע הזמן ללמד אותך קצת נימוסים והליכות" אמר, ונעמד, מתקרב אל ראשית המיטה, ליד ראשה.