לפני 14 שנים. 26 באפריל 2010 בשעה 1:35
השפלה
בכל פעם שיצאנו מהבית , פתחנו את הדלת , פתחנו את הלב או פתחנו ערוץ תקשורת
הבאנו את עצמנו לאותו מקום בלתי נמנע , שיום אחד , מישהו יחליט לומר משהו שישפיל אותנו , יפגע בנו או יחליט יום אחד שאינו רוצה קשר איתנו .
אין את מי להאשים חוץ מאותנו שבחרנו לסכן את עצמנו רק כדי לא להרגיש לבד
האם באמת היה זה ההימור הנכון ? האם התחושה המזויפת שזה נתן לנו שהנה עוד אדם הצטרף למעגל החברים שלנו , באמת מילא את אותו מקום שבו אנחנו מרגישים בודדים?
אף אדם לא יוכל לעולם להרגיש את אותה הקירבה אליך כמו אמא, אבא , בן או בת וגם פה אנחנו נתקלים הרבה פעמים בדחיה ופגיעה ואולי אפילו יותר מהאנשים הזרים שפגשת לפני חודש ויכולים עדיין להעריך אותך בגלל ההיכרות הקצרה איתך.
האם מישהו באמת יכול לסבול אותנו לאורך זמן יותר משאנחנו מסוגלים לסבול את עצמנו?
אם אצטרך להגדיר את אותה תחושת השפלה , אומר כי כאב פיזי אינו יכול להשתוות לכאב ההשפלה , אותה תחושה שורפת שעוברת בכל הגוף , מנביטה ניצנים של שינאה , כעס ונקמה.
הרבה מעשים רעים נעשו בבסיסם מתוך תחושה של השפלה ואם היית חופר מספיק עמוק, היית אולי מבין ועוזר לצד השני להבין את המקום בו הרוע התחיל.
והאם יש מישהו בעולם שירגיש טוב כשהוא נעזב?
גם אם לפני שאותו אדם דחה אותכם , קיוויתם שלא תצטרכו לראותו יותר
גם אם עמדתם לומר לו את אותו הדבר והוא הקדים אותכם
אף אחד , אבל אף אחד , אינו מרגיש טוב להיות הנעזב .
כשילד אומר לך משהו נורא , ביקורתי , משפיל וחסר התחשבות כמו שרק ילד מסוגל להרשות לעצמו
האם אתה מסוגל להתעלם מעוצמת הפגיעה רק בגלל שמדובר בילד?
או בגלל שההורים שלו כרגע לא יודעים איפה לקבור את עצמם ונותנים לך את התירוץ שזה רק ילד?
המעמד אף קשה יותר כשאינך יכול להביע את הפגיעה מול התירוץ והינך חייב לפי כללי החברה, לשמור על איפוק ולהתנהג כאילו הדברים עברו לידך .
אני מתחילה להבין את אבי שהסתגר בביתו כמה חודשים לפני שהחליט לסיים את חייו
אני יכולה להבין למה יש אנשים שקשה להם יותר להתמודד עם העולם ועם הסכנות שכרוכות בתקשורת עם אנשים
ואני יכולה להבין את הסוף שלו.
