התעוררתי הבוקר שעתיים לפני השעון (תודה קטני, נחמד מצידך לקפוץ לי על הראש לכבוד הסופה הבאה עלינו לטובה. 4 שעות שינה בעמק) ומאותו הרגע כאילו חיברו לי אינפוזיה של כאב מזוקק.
היום היה יכול להיות יום השנה שלנו. לפי הספירה שלי, לא שלך.
ואני אף פעם לא הייתי האחת, זה פשוט רעיון שהשותפה שלי לשעבר הכניסה לך לראש, ברירת מחדל כושלת שכזו.
למרות שאמרת לא פעם, שאנשים מחפשים חיים שלמים מה שאני נותנת לך, שאף אחת לא אהבה אותך כמוני, שאתה לא ידעת אפילו שאפשר להיות כל כך מאושר ושאם לא היינו נפגשים היית מתפשר כל החיים בלי לדעת אפילו שזו פשרה
אני לא יודעת למי מכם להאמין.
אני לא יודעת איך לשרוד את היום.
אני לא יודעת איך לשרוד שום יום. אבל היום במיוחד. אני סנטימנטלית ונוסטלגית, וככזו צפים לי ברוך כל הדברים המקסימים שאמרת לי. ואז העלבונות שהטחת בי. עלבונות שלא הגיע לי לשמוע. שגם אם הם האמת, היה מיותר ואכזרי לומר אותם.
ואני כזו רכיכה
ואתה שונא את זה בי
ואני שונאת את עצמי. מזל שאני מצתמצמת עם כל יום שעובר. אולי כשאעלם לגמרי תיכנס לקליפה הריקה מישהי ראויה יותר לחיים שהותרתי.
