אלוהית 2
שלש קומות ברגל, נוקש בדלת
תוהה במה זכיתי בכבוד להיות מוזמן לאלוהית פעם שניה באותו השבוע,
נשכב מיד לרגליה לברכת שלום ממקומי הראוי,
מנשק ומלקק את הכפות היחפות, לאט וביסודיות, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
לק כתום היום- אולי להזהרה
בעיטה מוציאה אותי מהצלילה לקסם הכפות
"שב על ארבע כלב- אתה מוציא לי שם רע, עוד יחשבו בכלוב שאני ונילית רכת לב אחרי הפוסט הראשון שלך" אומרת האלוהית בכעס ומעיפה לי סטירה
"סליחה גבירתי האלוהית" – אני אומר
"היום כשתכתוב, זה יהיה בעמידה ובכאב גדול- כי ממילא לא תוכל לשבת"
"כן גברתי האלוהית" אני אומר וחושב על היום עמוס הישיבות שיש לי מחר במשרד,
כנראה שאוציא מחר הוראה שעוברים כולם לישיבות עמידה 'מטעמי בריאות וחסכון בזמן'
"תשאר על ארבע ותוריד מכנסים ותחתונים" מצווה האלוהית, שולפת את החגורה העבה שלי מהמכנסים המופשלים.
שריקת החגורה והצריבה בישבן מבהירים לי שהאלוהית כועסת, בהצלפה העשירית הבנתי עד כמה, עם כל הצלפה נוספת ניתרתי בכאב בעודי מלקק את כפות רגליה האלוהית ומתמסר לה בלי גבולות.
האלוהית היא חברה ותיקה, שקוראת לי אחת לכמה שבועות כשבא לה לגוון משני הנשלטים הקבועים שלה, אצלה למדתי מהן רגלים עם טעם משובח, וכמה ענוג הוא הכאב מידיה של אשה נערצת.
"תספור איתי" היא אומרת, "עשרים וארבע... עשרים וחמש..." והכאב עצום, כמו ברזל מלובן.
תרים את הראש ותלקק לי כלב, הטעם האלוהי מתערבב לי עם הצריבה הנוראית בישבן, "ארבעים ושמונה... ארבעים ותשע... חמישים."
"תפתח את הפה גדול ותצמיד את השפתים היטב אסלה שלי" זרם חם זורם לי לפה, אני שותה בתאווה ומשתדל לא לאבד אף טיפה, עוד ועוד שתן אלוהי
בעיטה הודפת אותי לרצפה מתנשף, מלא תשוקה והערצה,
מלקק את רגליה האלוהיות לשלום
וחוזר הביתה להקליד בעמידה את הפוסט הזה
לפני 14 שנים. 17 בספטמבר 2010 בשעה 1:58