הופתעתי מאוד למצוא את סכין המנתחים הזאת.
החבאתי אותה כל כך טוב שלא זכרתי בכלל שהיא קיימות.
אני בטוחה שאתה זוכר את הפנטזיה שלי....
אנחנו שוכבים במיטה שלי. אני על הצד עם הגב אליך.
מעביר את כף היד המושלמת שלך לאורך המותן שלי, מרטיב מעט את המקום עם הלשון.
ואז פוצע בעדינות, מבצע חתך דק וארוך לרוחב המותן שלי.
איך דימיינתי אותך מנגב את הדם שלאט לאט מטפטף ממני אל המצעים.
חובש את החתך מביט בי במבט הזה שלעולם לא אוכל לשכוח
ומזיין אותי כמו שרק אתה, היודע. יודע איך...
אני בטוחה שאתה עוד זוכר את ההתרגשות שלך מהפנטזיה החולנית הזאת שלי.
איך רצית ככה לסמן ולפצוע אותי.
ואני...
אני כל כך רציתי את המזכרת הזאת ממך על הגוף שלי.
שאתה עם הידיים הכל כך עדינות ומדוייקות שלך תגשים לי את הפנטזיה.
את סכין המנתחים השגתי כבר לפני כמה חודשים.
הפנטזיה כבר לא עלתה בתקופה הזאת ולי לא היה את האומץ להגיד שכבר יש לי אותה.
פשוט החבאתי את הסכין ואיכשהו שכחתי מכל העניין...
והנה הסכין והפנטזיה כאן לפני..
כבר לא בטוחה אם לשמור או לזרוק.
אשאיר את ההחלטה למחר..
כי אחרי הכל, מחר, מחר יהיה יום חדש..
}{
לפני 13 שנים. 20 באוגוסט 2010 בשעה 17:19