לפני 3 ימים. 30 במאי 2020, 18:39
שכל כך אתגעגע לחיבוק של 'תבואי-הנה-ואראה-לך-של-מי את'.
בעיקר שלו
"הגבר הזה, שמצייר בעזרת שפתיו את גורלה,כותב ומוחק מבלי לנשק אותה אפילו, איך היא יכולה לשכוח כל מה שמעולם לא קרה בינה לבינו?"©כל הזכויות לתכנים אשר הוצגו בבלוג זה על ידי יוצרו, לרבות כל הזכויות החוקיות אשר שמורות כקנין רוחני, זכויות יוצרים והפצה וכל קנין אחר- כל אלה הינם בבחינת בבעלותו של בעל הבלוג.התכנים המוצגים והן התגובות הינם בבחינת לשימוש הקורא בצורה אישית, ואין לעשות שום שימוש שחורג מכך,לרבות שימושים מסחריים, הדפסה ושיכפול ו/או כל פירסום, כל זאת ללא קבלת הסכמת בעל הבלוג מראש ובכתב.
לפני שבועיים. 16 במאי 2020, 12:03
הבוקר, כמו כל בוקר , יצאתי למרחבי חול הים בשעה שרובכם עוד ישנים. זה לא מפתיע שאתם ישנים. וזה גם לא מפתיע שאני במרחבים. כל אחד באזור הנוחות שלו....ולצידי, הנסיך השחור הצועד על 4, כמו צייד אמיתי ,אפו ברצפה בזווית קבועה וזנבו מונף אל-על. בבוקר, כשעוד חשוך, אין ריגושי יתר. העיניים מחפשות את הדרך אל קצה המסלול כי משם הדרך הביתה קצרה יותר....
אבל היום, משום מקום, מתישהו, שמעתי קולות נפץ. אמיתי. הנסיך הרים את ראשו בבהלה כשבלמתי את צעדי כאומר 'הלו, מה קורה פה, זו ה-קורונה?' עצרנו והסתכלנו שנינו. לפנינו, במרחק מה, צעדה דמות נשית, גבוהה במכנס קצר וגופיה, עם זוג רגליים ארוווווכוווווות להפליא וגב שלא ניגמר.
וברגע הזה שמענו איך מתוך הדמות הזאת יוצאת לה נפיחה קולנית. מאד.מאד. זה היה די משונה. בשקט של טרום-בוקר, קולות הנפיחה תפסו תהודה ולמעשה זו לא הייתה נפיחה חד פעמית. זו הייתה משפחה שלמה שפרצה לתודעה שלי... באופן משונה ולא ברור, נוצרה בי סימפטיה מידית לדמות ואפילו קצוות של קינאה. על האומץ שלה לנפוח ככה בגלוי בלי לחשוש מחוקי הנימוס והמותר והאסור.
הסתכלתי על הנסיך. הסתכל הוא עלי. והחלטנו, בלי לדסקס על זה ארוכות, לעקוב אחרי הדמות. זה לקח אותנו למקומות חדשים (במסלול) מלווים בקולות סידרתים ובדמות נשית אחת. באיזשהו שלב תהיתי ביני לביני אם היא מרגישה אותנו ואם קצב ההליכה שלה , שהלך והתגבר כל הזמן, היה ממבוכה או מתוכנית כושר סדורה.
ואז, מבלי שהספקתי להבין מי נגד מי , הדמות פשטה בגדים ונכנסה ערומה לתוך הים והתחילה לשחות , עד שנעלמה באופק. ואני, והנסיך נותרנו יתומים על החוף ובעיקר תמהים: "האם זו תקשורת חדשה , בזמן קורונה, שאוסרת מגע'?"
לפני חודש. 16 באפר׳ 2020, 11:14
התחלתי לסדר פינות בבית. לא, לא להתלהב, זה נעשה באיטיות איומה ובעצלנות אינסופית. אבל אני מקפידה שזה יהיה בשיטה היפנית.....
ובין לבין מצאתי מעטפה, שכתובה בכתב אימי, עם משפט משורבב עליה ובסיום חתום 'אימא'.
לא באהבה. לא מחבקת. שום מילה של יחס אישי. קר כמו שפולניה אמיתית יודעת לכתוב.
או כמו שסבתי, עליה השלום היתה אומרת 'בשניצלים שאני מכינה יש יותר חום ושמן סיכוך....'
גם אני לא מהזן המחבקת. לא בכל מחיר.
החיבוק שמגיע, ממני ואצלי, הוא תמיד מפתיע אותי. כאילו הגוף שלי שולח את שתי ידיי לפני שהמוח יקלוט ויבין.
וזה קורה לי. בעיקר אצל אנשים שמעוררים בי את הרצון לחבק אותם.
לא בהכרח ש לנו אינטימיות רגשית. או הכרות רבת שנים.
מה שיש לנו זה אינטימיות חיבוקית.
ואני מתגעגעת כל כך לחיבוק הזה.
שבא מתום הלב שלי. שפורץ את הנוחות שבי לאשור אי הנוחות ומעניק לי מגע נכסף.
ממש מתגעגעת.
לפני חודשיים. 19 במרץ 2020, 18:51
למדתי היום מילה חדשה: גומץ המרפק, זה המקום שאליו משתעלים.
אין יום מבוזבז. פשוט אין..................................
לפני 3 חודשים. 19 בפבר׳ 2020, 18:43
היקרה,
את ומילותיך חסרים לי.
ממש.
לפני 3 חודשים. 16 בפבר׳ 2020, 11:11
בגלל העדר הספקנות.
לפני 3 חודשים. 5 בפבר׳ 2020, 11:35
"מי שאין לו קצת חיבה – יאכל לו לחם עם ריבה" .
לא שלי. אלא של חנוך לוין.
ואני מכירה כאלה שאין להם חיבה וגם לא חמלה. וגם לא חחחח......
הלכתי לאכול. פאי תותים.
ככה זה כשאוכלים רגשות....
לפני 4 חודשים. 22 בינו׳ 2020, 20:38
הדמיון שלי, ששקע לשנת חורף, מותח את שריריו לאחרונה, ומבקש לעצמו לחזור לכושר.
'תגיד' אני אומרת לו 'אתה לא חושב שהגזמת? אתה הרי מנוון לחלוטין, יותר נכון להגיד מאובן ממש ואתה רוצה לנסות להזריק דם למקומות מסוידים וחסרי סיכוי?'
'תראי' הוא עונה ברצינות מעורר השתהות וגם הערצה קלה 'את עוד לא מתה. רק בדרך לשם...אז אני מסרב לוותר ומנסה. וקצת מלחמה בי תעזור לך. כי ביני לבינך, את מתה על זה'.
אני כמובן מחייכת, נושכת, נובחת (עליו! עליו!) ומתאתגרת....
אני מדמיינת נקמה (שלא תקרה. כי ככה אני. פוליאנה)
אני מדמיינת הצלחה (לי!לי!לי! כי בא לי)
אני מדמיינת שמש טובה (היום במיוחד! מה זה הקור הזה????)
ואני מדמיינת מילה טובה. כן, פשוט מילה טובה.
רק מילה טובה .או שתיים לא יותר מזה.
לפני 4 חודשים. 16 בינו׳ 2020, 19:34
רציתי לכתוב שהתעוררתי במהלך השינה שלי אתמול בלילה (אירוע חריג אצלי. מאד)
והתובנות התייצבו מולי, בבהירות .
זה היה כל כך ממזמן, האירוע של האיש שמתיימר לקרוא לעצמו שולט ...
אז מה בעצם העיר אותי?
שהבנתי שהוא לימד אותי לשנוא. לא שונא –אוהב. משחק הרגשות הזה.
אלא לשנוא.
וזה רגש שבכלל לא היה על הפלאטה שלי. לא הכרתי .כי זה לא היה בDNA שלי ולא בחינוך שלי.
והיום?
אני שונאת. אותו. על שזלל לי חלומות.
על שלימד אותי להבין כמה אני תמימה. פשוטה. ובעיקר – טועה בפרשנויות.
ועל זה שבמבט לאחור, ובשיפוט קר, לא הייתה שם אהבה. לא היו שם יחסים. לא היה שם דבר.
היה שם שקר, ועוד שקר. ושני שקרים, אתם יודעים, שקר ועוד אחד מולידים המון שקרים קטנים...שגדלים....
טוב. אל תגידו לי תשחררי. כי שחררתי ממזמן.
אל תגידו 'את פאטתית' כי אני אסכים אתכם מיד ....
ובכלל, אל תגידו.
אבל אני, לעצמי, יודעת שלשנוא זה לא אני.
אבל תנו לי, בחייאת, לשנוא עוד קצת...
ואני בכלל אוהבת.
לא מעט אנשים.
אהבה גדולה לי בלב.
לא תאמינו, אבל אני יודעת שיש לי אהבה גדולה בלב.
לתת.
ואני כל הזמן נותנת.
כי גם לשנוא נפשי נתתי. אבל הוא עשה ממנה צחוק.
ועדין, אני ממשיכה לתת.
ואני גם יודעת שבאהבה זה ככה,
בדיוק כשאין לך כוח אליה,
את נזכרת שאת לא חייבת רק לתת אותה, היא גם יכולה לבוא אליך.
יום אחד...
לפני 4 חודשים. 12 בינו׳ 2020, 21:16
"הספרות היא הוכחה שהחיים אינם מספיקים" כך אמר פרננדו פסואה.
והדימיון?
והמילים?
והמראות ללא מילים?
והמחשבות?
ובכלל, מה עושים עם כל הבלבלה הזה?