לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעיקר שלו

"הגבר הזה, שמצייר בעזרת שפתיו את גורלה,כותב ומוחק מבלי לנשק אותה אפילו, איך היא יכולה לשכוח כל מה שמעולם לא קרה בינה לבינו?"

©כל הזכויות לתכנים אשר הוצגו בבלוג זה על ידי יוצרו, לרבות כל הזכויות החוקיות אשר שמורות כקנין רוחני, זכויות יוצרים והפצה וכל קנין אחר- כל אלה הינם בבחינת בבעלותו של בעל הבלוג.התכנים המוצגים והן התגובות הינם בבחינת לשימוש הקורא בצורה אישית, ואין לעשות שום שימוש שחורג מכך,לרבות שימושים מסחריים, הדפסה ושיכפול ו/או כל פירסום, כל זאת ללא קבלת הסכמת בעל הבלוג מראש ובכתב.
לפני יומיים. 10 באוג׳ 2020, 7:39

אתמול,

בפגישת לקוח-פוטנציאלי-שלא-יהיה-לקוח,

הוא שואל אותי ,משום-כלום,

'תגידי,איך זה שאת כזאת?'

באמת שלא ידעתי מה עונים על זה .

'אני מניחה שאני כזאת מלידה' עניתי ובליבי חומה.

'DNA משונה' הוא עונה לי.

'זה לא אשמתי' פלטתי ושאפתי לסיים את ההזיה הזאת.

הסתיים.

התלבשתי יפה וירדתי לזרוק את שקית הזבל שהמתינה לה בסבלנות ליד דלת ביתי.

לפני 3 ימים. 9 באוג׳ 2020, 20:52

 

 

המילים שהצליחו ביום הארור הזה לחדור אלי 

 

לפני שבוע. 1 באוג׳ 2020, 21:07

הדרישה להמציא את עצמי , שוב, הופכת להיות משעשעת למדי בגלל דלדול המחשבות.

הדרישה להמשיך לנוע מרחב ,גם גן משעשעת, כאילו דא? מי ביקש לנוע בחום אוגוסט שכזה?

הדרישה משעשעת. למה מי זה שדורש עלי?

ובסוף, החיוך הנעים שמזכיר לי למה מותר הכל. פשוט הכל.

בעיקר, לצחוק על הכל.

 

 

"מה שאפשר עוד לשלוף משרידי זיכרונך זו רק השיכחה
קרה עכורה כתער קהה
שגם כאבה ילך וישכך
עוד מעט יישכח"

א.טריינין

 

 

לפני 3 שבועות. 21 ביולי 2020, 7:29

אדם הוא עבד להרגליו.

גם אדמת 😝

ואין לו,לה,לכם,לכן, מושג עד כמה.

עד מתי?

עד שיכניעו אותו הרגליו.

נצחון מוחץ.

Belive it or not......

לפני 3 שבועות. 20 ביולי 2020, 17:00

זה יותר ברור כעת.
אחרי הבלבול.
אחרי שהעובדות מתגלות.
אחרי ההבנה שמגיעה בבום-על-קולי שדברים שנאמרים ,אינם בועות אמת אלא רסיסים בלבד.
אחרי שיש שקט מטורף בראש ואז הכל בהיר יותר.ברור יותר.
אחרי שיש עצב גדול שזה מה שיש אחרי  ייאוש שככה בוזבז זמן יקר ואני לא שמתי לב.
ואחרי כל זה-
מניסיון-
מגיעה תקווה
עברנו את .....ונעבור גם את זה
תודה לכל מי שהתהלך בחיי ונתן לי שיעור לחיים מכל סוג וזן שהוא.במבט לאחור - הקורונה היא משחק ילדים מול כל זה

לפני 3 שבועות. 18 ביולי 2020, 20:22

גלגול מדהים בחודשים האחרונים.

לא ידעתי שיש משגלי בינה ברמות כאלה...

תגלית אמיתית....

לפני חודש. 11 ביולי 2020, 20:38

1.      מקור המעשייה איננו ידוע בבירור; יש המחשיבים את הסיפור היווני על רודופיס (המאה ה-7 לפני הספירה) לגרסה הקדומה ביותר של הסיפור שהועלתה על הכתב

2.      מעשיית סינדרלה באה למחות על היחסים בין אדם לאדם ועל העובדה שאנשים משתמשים בכוח שיש להם לרעה.
         המסר שהיא מבקשת להעביר הוא, שאם אין אדם זוכה למגיע לו מיד אדם, יזכה לו בדרך הנס והקסמים

3.      המונח "סיפור סינדרלה" מוכר עד היום כמשל לסיפור חיים של אדם שחייו היו אומללים אך מקבלים תפנית ובסופו של דבר הם הופכים למוצלחים ומאושרים.

4.      המונח "סינדרום סינדרלה" מתייחס לתופעה של פסיביות נשית ולהמתנה נעדרת יוזמה למהפך בחיים באמצעות אהבה רומנטית שתתקיים לעולמי עד.

5.      סינדרלה היא בעברית לכלוכית. ומקור שם הנו בסיפור הבא:"גבר אחד אמר לאשתו: נשבע אני שאין את נהנית מכל שיש לי, עד שתַראי מום יפה שבך לרבי ישמעאל ברבי יוסי.אמר להם שמא ראשה נאה? אמרו לו סגלגל.שמא שערה נאה? דומה לאניצי פשתן.שמא עיניה נאות? טרוטות הן.שמא אזניה נאות? כפולות הן.שמא חוטמה נאה? בלום הוא.שמא שפתותיה נאות? עבות הן.שמא צווארה נאה? שקוט הוא.שמא כריסה נאה? צבה הוא.שמא רגליה נאות? רחבות כשל אווזא.שמא שמה נאה? לכלוכית שמה.אמר להם: יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומים - והתירה". (תלמוד בבלי נדרים, סו ע"ב)

6.      הצד האפל של הצַדֶּקֶת. יש גם גרסה כזו....

https://eisental.github.io/yael-renan-essays/essays/4-the-heroine-in-the-european-fairytales/2-cinderella/

7.      לא משנה מה אומרים לך שאת את. משנה מה נותנים לך להרגיש.

 

 

לפני חודש. 27 ביוני 2020, 22:08

כל היום האי שקט שיחק בו. מהרגע שעזב את הבית ונכנס לרכב הוא חש מעין תחושה משונה. אף פעם לא חש ככה בעבר. בתחילה התעלם מזה וחשב שזה הקיץ , אולי  גלי הלחות שתוקפים את הסנסורים שלו אבל העקצוץ של התחושה הבלתי מוכרת לו לא פסק .הוא מודע לזה שכבר כמה ימים שהוא מנסה למצוא רגעים פנויים בכדי לסיים את כתיבת המסמך וזה פשוט לא מצליח לו. זה מטריד אותו. הוא יודע שהוא שונא לא להצליח. פשוט זוכר את התחושה הזאת. היא חקוקה לו באיזשהו מקום במוח. והוא יודע שבעצם כל העניין יכול היה להסתיים כבר לפני זמן מה לו היה טורח לפנות לעצמו מספר שעות ביום העבודה המתמשך האינסופי שלו. זה רק מסמך. מסמך אפיון למערכת. המסמך הזה, שאינסוף גרסאות שלו הוא כתב וכותב לפרנסתו לאינסוף מערכות ואפליקציות חישוביות. המסמך שהוא למעשה כלי העבודה המרכזי שלו. כל כך מוכר לו , עם כל הסיעוף והמספור והדיוק הנדרש. מסמך סטנדרטי. אין בו שום תחכום. או צורך בהבנה ספרותית או בכישרון כתיבה. רק הבנת לקוח. יכולת תשאול קוראים לזה. אתה שואל ושואל ושואל את הלקוח שלך והוא פשוט  אומר לך מה הוא רוצה ואתה, המבוגר האחראי במרקם העדין של הסיטואציה, "האיש החכם", מסתכל על הטכנולוגיה וחושב עם עצמך איך הופכים יחידות של זיכרון מחשב, איגודים שונים ומורכבים של סיביות, למשהו תועלתי. לשימוש הלקוח. ידידותי למשתמש כפי שנהוג לומר בעגה המקצועית. פאק, הוא ממלמל לעצמו. פאק. מתי ימצא זמן לעצמו לכתוב את זה. הוא הבטיח עד סוף יום. והבטחה בעיניו עומדת מעל לכל. הפעם זה איננו לקוח. אלא לקוחה. לקוחה מיוחדת במינה. הוא בדרך כלל איננו מבטיח לוח זמנים כל כך הדוק. אבל היא הביטה בו במבט שלה, המיוחד שלה, שהוא רוצה לחשוב ששמור רק לו ואמרה שאם יסיים את האפיון עד הערב , הערב הזה, היא תקיים את הבטחתה. הוא חייב לסיים את כתיבת המסמך. המבט הזה שלה. כשהבטיח. כשהבטיחה בחזרה. תחושת העקצוץ לא הרפתה ממנו והטריפה את דעתו והוא מבין שאין לו ברירה. אלא להתיישב כעת ולכתוב. מערכת אפיון. לזוגיות שלהם. הכל כל כך שביר ביניהם. רגע לפני קריסה. ואולי כבר אחרי קריסה? הוא עוצם את עיניו ונושם באפו זיכרון של ריח. שלה. הוא הבטיח לה שיסיים. עד למועד. קו הסיום. שעת ה-ש. והיא בתמורה לא שאלה בשום יום 'כתבת'? לא ביקרה. לא התענינה. לא תחקרה. לא טלפנה. לא סימסה דבר. פשוט לא. הבעת אמון? אולי חוסר תקווה? ואולי בכלל נגמרה לה האמונה? השאלות מציפות אותו ובו. והוא הודף אותם וממלמל לעצמו 'יש לי עוד שלוש שעות לסיום המשימה ואין לי זמן כעת לזה. אין לי. '. ובמוד אוטומט, כמו רובוט אנושי, הוא מתיישב להגדיר את כל הפונקציות האפשריות שנדרשות ליחסים שלהם. כולל מבנה הרשומות, שגרות הגיבוי, תדירות התגובתיות, מיקומי האחסנה ומהות התחזוקה. יש פונקציות שדורשות ממנו ירידה לפרטים והסתכלות על המורכבות שצומחת מהפרטים שנדרשים למרות שאין ביניהם שום קשר לוגי. והעקצוץ שלא מפסיק להציף אותו מהבוקר הארור הזה גורם לו לכתוב ולגרד, לגרד ולכתוב. הוא כל כך לא רגיל לזה. לחוסר שליטה על הגוף שלו. לחוסר שליטה על הזמן שלו. וכל הזמן הוא ממלמל לעצמו 'לסיים ולחזור הביתה. לתת לה ולדרוש את התמורה'. בין גירוד להקלדה. המזכירה שלו מציצה לחדרו ושואלת 'קפה?' והוא לא מרים מבט רק מניף את יד שמאל באוויר ומניע את האצבע ימינה ושמאלה כאומר 'לא'. הדלת נטרקת והוא שקוע בין אותיות שחורות מרצדות על מסך לבן שנערמות מול מטרה. מה הלקוחה ביקשה. שורות שנבנות מאותיות ומילים. פונקציות שכיחות יותר ופונקציות נשכחות במיוחד. מארג של סיטואציות. מאגר של צרכים. הוא מציף את דמותה מולו ונזכר בדברים ביקשה שהמסמך יכלול. הוא לא מנסה להבין אפילו למה. הוא כעת במרוץ מול הזמן. ולקראת התקווה הגדולה. ואין לו אפשרות להבין מה בכלל היא רצתה. מחשבה נשית זרה לו עד אימה. הוא נדרש לכתוב והוא יכתוב. ויגיש לה. מודפס על עמוד A4 . פונט אריאל. גודל 12. רווח בין שורות של 1.5. עימוד קלאסי. הכל יהיה מושלם. הכל. חתימה על כל דף. בראשי תיבות. וחתימה מלאה בסוף. מערכת שימושית. מהיום עד לתאריך תפוגה. יש תאריך תפוגה למערכת זוגית? הוא כותב ושואל את עצמו. היא לא הזכירה את זה. משום מה. להוסיף? להימנע? מה עושים בסיטואציה כזו משונה? עכשיו זו החלטה. שלו. לגמרי. הוא מעדיף לתת פירוט בסעיפי תחזוקה. עם הערה , בשולי הדף, לגבי שנות מערכת. "המשתמשים ינהלו רישום שימושיות מול פונקציות 1 עד 14 למשך 5 השנים הקרובות ולאחריהן יבחנו המשך תחזוקה או החלפה במערכת חדשה". והעקצוץ מסרב להעלם. תוקף אותו שוב ווב. בגלים. עם אדוות קטנות שהולכות ובאות. ההקלדה בקצב ובשטף מאפשרת לו להתרכז ולשכוח מכל מחשבה. עקצוץ או היסוס. הוא לוחץ על פקודת ה'שמור' ומביט במדפסת פולטת את דפי המסמך. עוד רגע קט והכל יסתיים. הוא הבטיח ועמד בהבטחה שלו. והיא? הבטיחה ועמדה? והעקצוץ שמטריף את דעתו , שליווה אותו כל היום שולח אותו להביט בשעון ולהבין שזהו זה. עליו להגיע הביתה בשעה היעודה. לעמוד בהבטחה. הנסיעה חזרה עוברת עליו בדממה מוחלטת. בלי שיחות. בלי האזנה לרדיו או למוסיקה. רק הוא והעקצוץ שלו. כלים שלובים. הוא מגיע בדיוק בזמן לפי הפרוטוקול שסוכם ביניהם. סיבוב מפתח במנעול והוא פה. בבית. שקט מסביב. הילדים ישנים. והלקוחה? יושבת לה , על הספה, מחכה לו. הוא בוחן אותה לרגע קט, מגיש לה את המסמך ושואל "תשע וחצי. בול. אני פה. המסמך פה. ואת- זכרת לעמוד בהבטחה שלך ולהוציא את התשוקה מהמקפיא?' היא שותקת לרגע. ממש לרגע. לא מושיטה יד לקחת את המסמך. מביטה בו ושואלת 'את הלב שלך שכחת היום בבית. את כל זה כתבת לנו בלי לב?"

 

2017

 

 

לפני חודש. 27 ביוני 2020, 19:22

קמצוץ של רוך

ומנגינה בליבי.

כי מה שנגע בי התאייד.

ומה שלמדתי השתרש.

ועדין פעימת הלב מנגנת בי.

לפני חודשיים. 7 ביוני 2020, 9:31

אני לא זקוקה לדבר

מבן אדם (קרי אדם) 

או בת אדם (קרי אדמית) 

כדי להשמיש את מהותם בזכרוני וחיי

למעט מ-

שם

ואופן חיוכם