לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעיקר שלו

"הגבר הזה, שמצייר בעזרת שפתיו את גורלה,כותב ומוחק מבלי לנשק אותה אפילו, איך היא יכולה לשכוח כל מה שמעולם לא קרה בינה לבינו?"

©כל הזכויות לתכנים אשר הוצגו בבלוג זה על ידי יוצרו, לרבות כל הזכויות החוקיות אשר שמורות כקנין רוחני, זכויות יוצרים והפצה וכל קנין אחר- כל אלה הינם בבחינת בבעלותו של בעל הבלוג.התכנים המוצגים והן התגובות הינם בבחינת לשימוש הקורא בצורה אישית, ואין לעשות שום שימוש שחורג מכך,לרבות שימושים מסחריים, הדפסה ושיכפול ו/או כל פירסום, כל זאת ללא קבלת הסכמת בעל הבלוג מראש ובכתב.
לפני שבוע. 17 בינו׳ 2021, 19:04

גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות

 

 

[פתוח סגור פתוח/ יהודה עמיחי]

לפני שבוע. 12 בינו׳ 2021, 6:14

"פגישה אמיתית בינינו תתרחש רק אם כל אחד מאיתנו ילך את מלוא הדרך לעבר האחר"

 

ד.גרוסמן

לפני 3 שבועות. 3 בינו׳ 2021, 18:31

שזה יהיה עוד פוסט סיכום על הדבר ההזוי הזה שנקרא 2020 (דווקא ניק נחמד....) ובטח לא בא לי לספר כמה המצאתי את עצמי מחדש. כי אני לא. כי לא בא לי להמציא את עצמי מחדש. טוב לי כמו שאני. נשבעת.

אבל בא לי לספר שאת זה אני אוהבת ממש. לכו לצפות ותחשבו מי מסביבכם...

 

https://kanapi.media.kan.org.il/Players/ByPlayer/V1/ipbc/S0329450_1_g_9ee1d92790e4/HLS

 

לפני חודש. 19 בדצמ׳ 2020, 18:33

זה היה יום גשום וקר.

וי' שאל אותי אם אני מצטרפת לכנס.

האמת?

לא ממש רציתי. אבל הוא ידע מה שאני לא ידעתי.

ששם בכנס ידובר רבות על הפרויקט שלי.

אז הוא ניסה את כל הטריקים האפשריים.

חיבבתי אותו. את י'. הוא היה מצחיק. אותי.

היו לו עיניים נעימות .

אולי עדין יש לו.

אני כבר שנים לא יודעת איפה הוא מתגלגל.

ואז, באי רצון, הוא אמר, שאין ברירה ואני פשוט אצטרף אליו.

על האופנוע.

ואני?

לא אמרתי, אבל עד אז לא רכבתי מעולם. על אופנוע.

אז שיחקתי אותה הכי רגועה ואמרתי 'יאללה, בוא נלך'.

והוא חייך ואמר 'כמו שאת לבושה, תגיעי חתיכת קרח'.

ולא הבנתי. והתעקשתי.

והוא קלט בחושיו שאין לי מושג.....

ולכן ביקש שאפעל כמו שהוא מבקש.

ונסענו.

והגעתי בחתיכה אחת. קפואה.

האינטימיות שהייתה שם, ביני לבינו, הייתה לי כפי שלא הייתה לי.

ומאז אנחנו לא חברים יותר.

הוא הלך למחוזותיו.

ואני למחוזותיי.

היום נזכרתי בו.

בכלל בגלל מישהו אחר.

מישהו שלא פוחד מאופנוע. אינטימיות. וממני.

לפני חודש. 18 בדצמ׳ 2020, 7:06

שאתם בטוח מכירים,

שיוצאים החוצה ואומרים 'איזה שמש שקרנית'.

אני אוהבת ימים כאלה.

השמש,השקרנית הזאת,עושה לי בהירות במחשבות.

ואז,פשוט, אני לא מתבלבלת.

לפני חודש. 12 בדצמ׳ 2020, 19:39

 

לפני חודש. 5 בדצמ׳ 2020, 15:26

הוא התוכח איתי. ויכוח מצחיק. אז חייכתי.

והמשכנו להצחיק אחד את השני.

רגעים ספורים.

והיה לי נעימי.

פלירטוט.

לפני חודש. 3 בדצמ׳ 2020, 15:26

""אני חושב שאני קיים, משמע אני קיים... אני חושב." של ג'ורג' קרלין"

לפני חודשיים. 24 בנוב׳ 2020, 5:31

"בעולם מלא קמילות, תהיי דיאנה"

לפני חודשיים. 23 בנוב׳ 2020, 12:07

מטבען של זכרונות שהם מחזיקים בתכונה אחת בו זמנית. הקושי לזכור שמשולב עם הצורך והרצון לזכור מייחד את השכרון וממקד אותו באחד. רגש אחד. 

אני זוכרת אותו. עם שם מרענן שכזה , חיוך נעים. וגעגוע מטורף לאהובתו האסורה.

הבחירה שלו להיות במערכות כושלות, לא הגיוניות תאמו לו. לדעתי, ואל תגידו לו, אבל היו נכונות לו. הן אפשרו לו מסגרת לסבול. ובגדול.

באחת מפגישתנו 'נזף בי' שאינני הולכת על נעלי עקב. 

הייתי אז בת כלום וקצת, וממש לא הבנתי את רוח הדברים. או שכן. אני כבר לא זוכרת.

הסתכלתי עליו ובחיוך שאלתי 'זה החיסרון היחיד שלי אם כך, זכיתי...'

והוא , כמובן כמובן, נעלב, ואמר לי שאין לי הבנה איך אישה אמיתית צריכה להיות.

לא בדיוק הבנתי מה זה אמיתית.

רק ידעתי שמה שאני מרגישה הוא אמיתי....ולכן,לא נעצתי בעכוזו את עקבי המחודד כי זה דרש לקנות, לנעול ולנעוץ...

ועכשיו אני מנסה להבין למה נזכרתי בו בכלל. באביב.

אולי כי הוא לא היה חביב?