כל הרעל כולו

התגרשה כשהייתי בת 20.
היא היתה בת 30.
היא ניסתה ללמד אותי את תורתה,
איך מוצאים תמצית של ושם גם כשהכל חרא.
אני?
עטיתי על עצמי עוד שיכבה של קוצים,שברים ובעיקר מגננת ציניות נוראית.
איך בא לפשוט את המעיל הכבד ,הצר,העמוס הזה,
להיות יותר אישה, יותר מלכה, יותר רכה.

אופטימית היום. מקווה לטוב.
אולי בגלל שנחשפתי, אולי כי אתה יודע שזו אני, אולי כי אתה מדבר איתי.
מעט,אבל מדבר.
וזו התחלה.

מחכה בסבלנות אין קץ

בא לי להרדם על הספה.
בא לי שתבוא ותלטף אותי ובעדינות אין קץ תעיר אותי ותעביר אותי למיטה,
שם תכסה אותי, תחבק, ותלחש לי באוזן, בעדינות
כמו לתינוק טרי כמה אני חשובה, כמה אני מוערכת, כמה אני אהובה.
בא לי להרדם בזרועותיך,לצידך
ולהרגיש נאהבת,אישה,מלכה.

כמה שאני רוצה ללכלך עליך.
להוציא את כל הרעל שהצטבר.
לספר את האמת כפי שאני חווה אותה.
לספר על הפגיעות,אחת אחרי השניה,אחרי השלישית
להתחשבן,לחשוף את הפנקס עם כל הרישומים, כל החריטות
לספ לכל העולם כמה אתה לא בסדר.
לא שאני טובה. באמת שלא. אני אפילו רעה. ובכל זאת, זה לא מקל או מקטין את רמת האחריות שלך, ולמרות שאתה טוען למודעות עצמית בשמים אני רוצה לספר לך סוד קטן.
אתה לא מודע לעצמך בשיט!!!!
אילו רק היית יודע למצוא את הסיבות האמיתיות למעשים שלך ולא לתרץ אותם במעשים שלי ולנהל פנקס, מה שאתה טוען שרק אני עושה.
הלוואי והיה לי האומץ לחשוף אותך במערומיך, לצעוק קבל עם ועדה


"המלך הוא עירום"

אבל עוד יותר הלוואי שהייתי מצליחה ללמד אותך איך לכסות את מבושיך, איך להתלבש להצלחה.

*אין לי צל של ספק שמי שמכיר,יודע, נחשף אל הפרסונה האמיתית שלי פה, אבל בעיקר אני מקווה שהחשיפה הזו תיתן לך את ההזדמנות להרים מחט ליד ולהתחיל לתפור את חליפת חייך.

הם גם שלך, לא רק להראות כפרס בארוע משפחתי כזה או אחר,
אלא גם לנטילת אחריות.
מעבר לפעם בשבוע , כל שבת שניה המסורתיים
יש גם שביתות,חגים,בלטמי"ם מסוגים שונים.
זה חשוב לעבוד ולפרנס, זה נכון
אבל חשוב באותה המידה לחלוק את הנטל גם אם אתה כבר לא הבעל/ים שלי.

אם נעשה סקר ונשאל כמה נשים נשואות היו סולחות על בגידה, אני מתארת לעצמי שפחות מחמישים אחוז.
וסלחתי, ופתחתי דלת ואפילו פרסתי שטיח.
ולמרות כל ה"סחע" שעבר (כמו ששכנתי היקירה לימדה אותי)
נתתי צ'אנס והכנסתי אותך לביתי, למשפחתי,לחיי ולמיטתי,
רק כדי שתבוא שנתיים אחר כך ותפרק את כל מה שבנינו.