יש כמה זמרים ולהקות שלדעתילא קיבלו את ההערכה המגיעה להם ונשכחו מהר מדי.
שניים שעולים לי כרגע בראש הם רפי פרסקי (דווקא ראיתי אותו לא מזמן באחד מאולפני ליגת האלופות בחלטורה קטנה, ומה אני אכיד לכם... הפנים כבר לא אותן פנים - ממש אדם שונה לגנרי, כמו אלחנן טננבאום לפני ואחרי, והקול... על זה בכלל עצוב לי לדבר - יש דברים שעדיף שישארו בגדר נוסטלגייה), כן כן זה ששר מליון דולררררר ומופע הארנבות של ד"ר קספר.
למה אני מתחפש פעמיים ביום אחד לעוגיפלצת אתם שואלים?! (שאלה מצוינת דרך אגב)
ובכן בכל פעם מחדש אני מבין כמה אני אוהב מוזיקה וכמה היא יכולה לעצב ולמשוך את הרגשות שלי החוצה.
לפעמים כשאני עם אוזניות תקועות בתוך האוזן עם כפתור הווליום מסובב עד לקצה המחריש אני מרגיש כמעט בלתי מנוצח.
ד"ר קספר עשו "רעש" טוב, מהסוג שחסר היום.
והשיר הבא מתאר קצת את גיל ההתבגרות שאני עדיין עובר והרגשות והמקומות המנטליים שעוברים עלי - במיוחד היום כשהשמיעו אותו בסלגלייג.
תראו אותי\מופע הארנבות של ד"ר קספר
תראו אותי
אני שמח סתם פתאום
תראו אותי
הכל נראה לי יפה היום
כמו חלום
סתם פתאום
אני הבנתי שלא אהיה
כל מה שרציתי אולי דומה
אבל לא איכפת לי יותר
כל מה שהיה אני לא זוכר
הכל עובר ונראה לי סתם פתאום.
תראו אותי
אני שמח סתם פתאום
תראו אותי
הכל נראה לי יפה היום
כמו חלום
סתם פתאום
אני הבנתי אני רוצה
כל מה שהייתי אחד כזה
שלא איכפת לו יותר
כל מה שהיה אני לא זוכר
הכל עובר ונראה לי סתם פתאום
תראו אותי
אני שמח סתם פתאום
תראו אותי
הכל נראה לי יפה היום
כמו חלום
סתם פתאום
(וסליחה רפי פרסקי, לא התכוונתי לפגוע, היו לך שירים נפלאים)
לפני 20 שנים. 26 ביולי 2004 בשעה 15:46
