אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

גְּרָפוֹמַנְיָה

.a little disturbed
לפני שבועיים. שלישי, 19 בנובמבר 2019, בשעה 23:57

אני מרגישה את זה בכוס.

לפני 6 חודשים. ראשון, 2 ביוני 2019, בשעה 17:25

"את טיזרית חסרת תקנה". אנחנו חוזרים ממפגש עם חברים בבר.

אתה סוגר אחרינו את דלת הדירה שלך. אני נופלת אחורה ומתפרשת על הספה, אתה מתיישב בכורסא ממול. 

"מה, הקודמת שלו הייתה שווה. וגם זאת שלפניה. רציתי לראות שאני עדיין בכושר". אני קורצת לך ומדליקה סיגריה. "הבעיה איתו שהוא תמיד מפלרטט, ובסוף הערב לא קורה כלום".

"את תוקפנית, מותק. כולן היו אצלו שוות לא נורמליות, אבל חסרות ביטחון. את צריכה, את יודעת, לתת לו ללכת בדרך שקלה לו. ובעיקר - להפסיק להיות כזאת סנובית מתנשאת".

אתה מסמן לי עם האצבע למלא לך את הכוס. אני קמה ומתקרבת לבקבוק שלידך.

"אני לא מתנשאת, אדוני הנכבד," אני מוזגת וויסקי לשתי כוסות, "אני פשוט, לפעמים, טובה יותר משאר האנשים. גם מהן. שיעמוד בקצב, זה יכול להיות מעניין". אני צוחקת ומסתובבת לחזור למקום שלי.

"תשארי כבר פה", אתה אומר כאילו בדרך אגב ומצביע על הרצפה.

"פה?" אני נושכת את השפה - אינסטינקט שבא כשהמוח שלי מבין שהולכים לזיין אותו עמוק וחזק עד שהוא יטלטל מצד לצד.

אתה לוקח לגימה מהוויסקי "כן, מותק. פה". אני יורדת על הברכיים, תחתיך. הסיגריה שלי מתעשנת במאפרה לידי וזה מעקצץ לי באף.

"במה, למשל, היית היום בבר יותר טובה משאר האנשים?"

"אז, למשל," אני אומרת בביטחון ומתקרבת להביא את הסיגריה, אתה סוטר לי חזק בלחי.

אני שותקת, מתנשמת בהלם. ואז זה מתחיל, המוח שלי אוטומטית מתערבל. אייקיו אפס.

"אני מקשיב".

אני פוערת את הפה שלי. עוד אחת, באותה הלחי. השיער שלי עף על הפנים ואתה תופס אותו צמוד למצח. "כן, אני עדיין מסוקרן".

"ש..." אני בולעת רוק ואתה סוטר לי עם היד השנייה. הלחי שלי בוערת.

"הו. בואי אני אעזור לך. את, למשל," אתה פותח את כפתור הג'ינס שלך עם יד אחת, השניה עדיין בשיער שלי, צמוד למצח, "לקקנית-תחת טובה יותר משאר האנשים. נכון?"

הכוס שלי פועם ומתנפח והפנים שלי מאדימות מכעס, אני שותקת.

"כן. אני בטוח בזה. ככה תוכלי להתנשא קצת לתוך התחת שלי," אתה משחרר את האחיזה שלך בפוני שלי ומחליק את היד שלך על הפנים שלי, מלטף אותם ונעמד מעליי. זה מעביר בי גלים של כמיהה. של נזקקות. של חוסר איפוק.

"ככה תוכלי לספר לתוך התחת שלי במה את באמת טובה. אני מפתח אותך. הנה, יש לך פרזנטציה בשבוע הבא - תתאמני. אני מסכים לך אפילו לספר לתחת שלי באנגלית במה את טובה. אס-ליקרית".

אני נושכת את השפה כשהג'ינס שלך נחבט ברצפה. "אס-ליקרית, בהחלט," היד שלך לוחצת על הלחיים שלי והפה שלי נפתח. אני מוציאה את הלשון החוצה "את אס-ליקרית קטנה וחנפנית". 

לפני 6 חודשים. שבת, 1 ביוני 2019, בשעה 21:03

לפני 8 חודשים. ראשון, 24 במרץ 2019, בשעה 22:00

השעה תשע וחצי בערב היא שעת האסקפיזם בכפייה. צריך להוציא את הכלב, אין כוח להוציא את הכלב, אבל חייב להוציא את הכלב. אני מציתה סיגריה מגולגלת ויוצאת בפיג'מה צבעונית להחריד וג'קט פרוותי שגדול עליי בשתי מידות לפחות. מרגיש כאילו הפארק מתכונן לשינה - הוא מצחצח שיניים, שוטף פנים וידיים, נכנס למיטה בפיג'מת חלוק ומדליק את הטלוויזיה על משהו מנמנם - נגיד אנשים שבורחים לכמה דקות מהמציאות עם קולר ביד. אני רואה את האבא לשלושה במרחק כמה מטרים ממני - מתעסק בטלפון שלו, אולי עם המאהבת, אולי מגולל את המסך עם האצבע באיזו אפליקציה מפוקפקת, מסתכל על ירכיים של נשים שלעולם לא ישיג, עד שהכלב שלו מושך אותו למציאות. ממולו השכנה הספורטיבית, אמא לשניים - חולפת כמו רוח סערה. לוקחת את האסקפיזם שלה צעד אחד קדימה ומעודדת הצפת דופמין במוח תו"כ. נחושה. אני עוברת מול הפרחים הצהובים, כל החורף הם פרחו והאירו לי את הלב ועכשיו הם כבויים. נובלים. עצובים. אני חושבת על זה שבקלות יכולתי להיות במקומם. אף פעם לא הייתי צריכה להחליט "החלטה גורלית" מסוג שכזה - שתקבע את המשך החיים שלי בכל מובנים. ממש, החלטה גורלית. אני עושה טבלה עם יתרונות וחסרונות - רואה מה משתלם לי יותר, מה פחות. מקמטת וזורקת, מתחילה מהתחלה. תמיד עם כותרת ועם קווים ישרים להחריד, בלי סרגל. זה משהו שמפתחים עם הכפייתיות לסדר ולניקיון. מה הפסיכולוגית שלי תגיד כשתשמע ששוב אני לוקחת משהו רגשי והופכת אותו לרציונלי. אינטלקטואליזציה. היא יודעת שאת השטיקים שלה למדתי עוד בשנה א', אבל שתינו מאמינות בריפוי בדיבור. מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה? לא הרבה. קצת יותר החלטית, אולי גם יותר מתפשרת. תוסיפי קמצוץ של מוותרת לעצמי. זהו. הכלב שלי מלקק אישה רוסיה צעירה, היא מתלהבת ממנו ואנחנו איכשהו מפתחות שיחה לא מובנת שמלווה במבטא רוסי כבד. רק "אודין" אני יודעת להגיד - וגם זה כי המורה לפיזיקה שלי בתיכון לא ידע להגיד אחד. היא מספרת לי על הכלבה שלה ומראה לי תמונות, אני מתלהבת אבל חסרת סבלנות. "קשה," היא אומרת "אין משפחה. לא בקשר איתם". אחרי עשר דקות היא אצלי בבית שותה קפה. אבא שלי תמיד שאל איך אני מוצאת אותם והייתי עונה לו שהם מגיעים לבד. אני זורקת את הזבל אחרי שהיא הולכת ואומרת שאכתוב על זה מחר - על איך אני בורחת מהמציאות כל ערב בין תשע לעשר, אבל נופלת לתהום שלה עמוק יותר ויותר. כוסאמק.

לפני 9 חודשים. שני, 25 בפברואר 2019, בשעה 08:27

ביום חמישי בערב אני מתקשרת לחבר טוב, שנראה לי שגם משוטט באתר הזה לפעמים, אבל זה לא קשור. הוא גר קצת רחוק ממני, אז אני מתקשרת ומספרת על הא ועל דא, ואנחנו צוחקים ואני שומעת את הנקישה של הכרטיס מסדר שורה ואת השאיפה העמוקה שלו לפני שהוא נאנח ובולע רוק בכבדות ושואל מה עובר עליי (בעייתית אחת). אני שואפת עמוק אוויר צח לריאות. מנסה (וזה קשה) לשים בצד את כל מייפי המציאות והתודעה שיש לי במגירה השלישית של ספרית העץ הגבוהה והמפוצצת ספרים ששליש מהם לא באמת סיימתי, אבל זה לא מפריע לי להיאחז בהם בראוותנות הבלתי נסבלת שלי. אני מציתה סיגריה ופולטת 3/4 מהדברים שמרחפים מעליי ומאפילים עליי, כמו סרטן עם כנפיים, חגים מעל הראש שלי. אני תמיד שומרת לעצמי טיפה לרחמים עצמיים. או להדחקה. הוא מנסה להרגיע, הולך איתי לוורסט קייס. ואז הוא אומר לי שיותר מהכל, אני כועסת על זה שהעבר שלי רודף אחריי. רגע של הארה. הוא צודק וזה גורם לי להרהר. אני שוכבת על הספה עם הרגליים למעלה, שעונות על הקיר, ומשחקת עם הידית של המגירה השלישית. לפעמים אני כל כך מאמינה במי שיצרתי בשנים האחרונות, מנסה לשים מאחורי כל דבר רע שעשיתי, שעשו לי, וזה נותן לי סטירות למוח מדי פעם. טפיחות כאלה, מרגיזות, שאני נוטה להתעלם מהן, עד שאני מעכלת אותן ומבינה שצד אחד במוח שלי מדמם מבפנים. מה זה יעזור. נחכה שיתפשט. אני מקללת ואז פותחת את המגירה השלישית, עם הרגליים על הקיר והפוני בין העיניים, מקשטת את העולם שלי בריטואלים מתפתלים ומבינה שאני בדיוק כמו הספרים ששליש מהם לא סיימתי, ולעולם לא אסיים. בשביל מה, אני אומרת לעצמי. את משחקת את זה טוב גם בלי לדעת הכל. אולי לא צריך לדעת הכל. האגו שלי מנופח וזה גנטי

לפני 10 חודשים. חמישי, 10 בינואר 2019, בשעה 23:04

שישים ותשע. זאת לא התנוחה המועדפת עליי. תמיד הרגשתי שם משהו פייק, לא מתרכז באמת. בכללי, אני חווה המון דיסוציאציות לאחרונה בסקס. אני יכולה להיות על מאתיים - מטורפת זין. ואז - הופ. מתנתקת וחושבת על משהו אחר, או על זה שלא בא לי. ואז אני חוזרת. ויוצאת. וחוזרת. בסוף עוצמת עיניים חזק ומדמיינת ששני כושי משפיטים אותי, או שמישהי מצמידה אותי לכוס שלה ואומרת לי מילים ממש-ממש מלוכלכות. אני מאוננת על הזין שלך, ויש לי רגשות אשמה אחר כך לכמה דקות, ואז זה עובר. 

אז יצא שהגענו לשישים ותשע. אני כל כך מופרעת קשב, ועם כמה שאני אוהבת זין, ואת הזין האצילי שלך בפרט, קשה לי להתמקד במשהו אחר חוץ מהכוס שלי כשהלשון שלך דבוקה אליו. והזין שלך כל כך גדול, שזה מקשה על כל העניין של התנוחת-סימון-וי הזאת. ואז אתה שולח יד ומכוון את הביצים שלך לפה שלי. התגלחת. והן חלקות. ונעימות בפה שלי. אלוהים. אני קרובה לשיא וכל כך מרוכזת בהן, בביצים שלך. כאילו הן התגלו אליי מחדש - יש סביבן הילה. אני מלקקת אותן בטירוף, מכניסה אותן לפה שלי ומוצצת. כל כך כל כך מרוכזת - שלא, חלילה, לפגוע בהן. איזו דיכוטומיה יש בסקס הזה, בעולם בכלל, ביקום - ביצים ודגדגן - ואני מחולקת לשניהם. אני מרגישה את שניהם. אני שניהם.

אני מוציאה אותן מהפה שלי ומאוננת לך. אני נושמת ונושפת, פולטת אנחות קטנות. אתה גומר על החזה שלי ואני מרגישה שאני עוד שניה שם - אז אני מכניסה את הביצים שלך לפה שלי ומלקקת אותן. ככה, בטירוף. צריך לתת להן את המקום הראוי להן - בגללן הגעתי עד פה. אני חושבת על זה שבטח עכשיו, אחרי שגמרת, אתה מסתכל עליי כמו על זונה. אני גומרת כל כך חזק, עם ביצים בפה ולשון זזה על החלק המחוספס שביניהן ושומעת אותך אומר לי שאני צריכה ללקק ביצים יותר, שזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות. שאני אסתכל על עצמי, כמה זונה אני נראית ככה - אחוזת דיבוק עם הביצים שלך בפה שלי. זונת ביצים. או לפחות זה מה שדמיינתי שאמרת כשגמרתי.

 

לפני שנה. שישי, 30 בנובמבר 2018, בשעה 14:15

2:00 בלילה - השעון של הממיר זורח וצורח עליי. אנחנו חוזרים מחברים ואני מותשת. וקצת מסטולה. אבל בעיקר מותשת.

אני שולפת את הנעליים שלי בתנועות של מומחית עוד בכניסה לבית. בהגיעי לחדר אני קופצת על המיטה עם הידיים פרוסות לצדדים - שוכבת לרוחבה של המיטה, כשהראש שלי קצת מבצבץ החוצה.

2:03 - אתה מסיים להשתין ולנעול את הבית ונכנס לחדר עם הרוכסן של הג'ינס פתוח. בוהה בי מספר שניות מהכניסה ואז מתקרב אליי, עומד מעליי ומושך את הזין שלך למטה עם האגודל - התנועה הקבועה שלך כשהוא מתחיל לעמוד בתוך הבוקסר.

"אתה יכול להביא לי מים?" אני מסתכלת עליך מלמטה בעיני עגל.

אתה מעביר את אותו אגודל על השפתיים שלי ומהנהן. לא מתעלם לגמרי אבל לחלוטין כן, מרוכז כולך באלף מחשבות מלוכלכות ובשפתיים שלי. הכל שולי בעולם הזה כשאתה תופס לי את הלחיים ביד אחת ושולף את הזין שלך ביד השניה, מניח אותו על השפתיים המכווצות שלי.

אני מוציאה את הלשון החוצה ואתה דוחף את כולו לתוכי. החיך שלי יבש, אני מרגישה שאני מכאיבה לך קצת בחלק העליון של הזין שלך, אולי קצת שורטת אותך עם השיניים שלי – ואתה לא מפסיק. רק אומר לי לדחוף אותו עוד. עוד ועוד. ועוד. אתה לא יוצא ממני, רק מזיין לי את הגרון, לא את הפה – את הגרון. כל כך בתוכי.

2:08 - אני מתפתלת מתחתיך, אתה סוטר לי ואומר לי לזוז – אז אני לא זזה, יש הבנה שאתה צריך להתרכז כרגע. אתה אומר לי שאני שפוטה. ואני כל כך לא רוצה להסכים אתך, בחיים לא קראת לי ככה, אבל הזין שלך בגרון שלי ואני מריחה את הביצים שלך ממרחק אפס וזה מה שזה. "תראי איזו שפוטה את שלי, מה שאני רוצה אני אעשה בך. מה שאני רק רוצה. שפוטה" ואני מהנהנת.

2:10 - אני דופקת לך על הירכיים כשנגמר לי כל האוויר ואתה יוצא ממני. בשנייה התהומית הזאת אני מספיקה להצמיד את השפתיים שלי זו בזו ולעשות דיפוזיה של הרוק שלי בתוך הפה. זה מספיק לך, מאית שניה והוא נדחף לתוכי שוב.

2:13 - אתה מואס בגרון שלי ואומר לי להישאר כמו שאני, רק עם רגליים פתוחות. אני בלי הטבעת אז אתה שולף קונדום מהארון, פותח אותו עם השיניים ומסתכל לי בעיניים ומסביר לי מה שפוטות צריכות לעשות בזמן שגברים שמים קונדום – אז אני מלקקת לך את התחת.

2:16 - אתה מפשק לי את הרגליים ומעביר אצבע על השפתיים התחתונות שלי, אני מרגישה את מה שאתה מרגיש, אני כבר רואה לך את זה בעיניים. אני מרגישה איך אני זולגת על המיטה את מה שעשית בי. אתה מחייך אליי את החיוך המנצח שלך ואני אומרת לך "די..." אני מתביישת כל כך. לא ממך, לא מהסיטואציה. מעצמי – למה זה תמיד קורה לי כשאתה מתייחס אליי ככה. "בבקשה די", אז אתה מוריד מבט לכוס שלי ומכניס לתוכי אצבע מתגלשת. "אל תגידי לי די. את שפוטה, וזה מה שקורה לשפוטות כמוך בסוף. אולי זה מה שאת צריכה. זה מה ששפוטות צריכות". אתה מכוון את הזין שלך ונכנס לכוס הבתולי והמכווץ שלי, אני פולטת צעקה. אתה מכריח אותי להסתכל. תופס אותי מהעורף ומכריח אותי להסתכל איך אתה פותח אותי. אני מתחננת שתפסיק וממלמלת בין הגניחות "בבקשה די. בבקשה". אני חושבת על זה שלא מתאים לי, כמה זנותית הייתי איתך ועכשיו אני כל כך מבוישת, מרגיש לי משפיל להיות שפוטה שלך. את הבקשה השניה אני לא מספיקה לסיים וחצי שניה אחרי זה אני מתכווצת וגומרת עליך כולי – כשאני מסתכלת על הזין שלך פוער את הכוס שלי. "ככה זה שפוטות," אתה אומר והופך אותי על הבטן, טומן את הראש שלי בכר.

"עכשיו את לא צריכה לראות כלום".

אתה דוהר בתוכי. אני מסכימה איתך.

שפוטה.

לפני שנה. רביעי, 14 בנובמבר 2018, בשעה 22:57

אני אסטרונאוטית של החלל הפנימי שלי.

 

 

לפני שנה. שלישי, 17 באפריל 2018, בשעה 22:57

הריבים שלנו לאחרונה רמסו לי את הליבידו. חשבתי שאולי זה מהגלולות החדשות שהתחלתי לצרוך, זה שדפקו לי את האוטו החדש, הידיעה שעוד מעט תהיה מלחמה, ובאופן די כללי, ומה נותר לומר - החדשות. הרי אתה - אתה. ואני אני. אתה יודע, כבר שנים, אני מאוהבת בגוף שלך כמו מטורפת, סוגדת לך. madly in love. במי שאתה. כשאתה מתקרב אליי ותופס לי את הצוואר ונושם עליי. רק מבט אחד וכל מה שהגוף שלי עומד לעשות הוא הרפיה אחת גדולה ומסונכרנת בין כל האיברים, מדויקת ברמת הגאונות, פשוט ליפול על רגליי, ארצה, ולנשק את כפוך רגליך. כי אני אני. ואתה - אתה. אני נותנת לך אותי ואז רצה לשחזר ולכתוב את זה בבלוג. כמו ילדה מטומטמת מאהבה. הכל אני אעשה בשבילך. 

הריבים שלנו לאחרונה רמסו לי את הליבידו. אתה במיטה עכשיו ואני מעשנת פייסל בגינה האחורית, חושבת על איך אני חושבת שאני תמיד צודקת, ועל איך רצינו לצאת מהשגרה העמוסה לפני שבוע, אז לקחת אותי למסעדה. התלבשתי בשבילך, מתחת לשמלה, כמו, נו, איך לומר - זונה. לרגע היינו שם, באמת אנחנו. יכולתי לרגע לחוש בליבידו שלי גדל בתוך המוח כמו גידול ממאיר בצורת פאלית שרק מחכה להתפוצץ. בום. אז רבנו באוטו בדרך הביתה. התפשטתי מולך את הזונה שאני והחלפתי לפיג'מה. הריבים שלנו רמסו לי את הליבידו. פוף. כמו ג'יני הצורה הפאלית שבמוח שלי התפוגגה. אז התרגשת והתחרטת ונכנסנו למיטה. אתה כל כך יפה. כל כך כל כך יפה. אבל הוא רמוס ונעלם ואני רוצה כל כך - אבל...הוא פשוט לא שם.

 

הריבים שלנו רמסו לנו את הליבידו. אבל אתה מלטף אותי ומדבר אליי ואני לא רוצה, אני עצבנית ושונאת אותך. אתה מפייס אותי, לאט לאט, באמת לאט. אני שונאת את זה ואני מרגישה איך אני מטפטפת על הירכיים את כל הליבידו שלי, שנרמס ונמחץ ונכתש ונסחט בבית הבד של המוח שלי, והפך לברטולין שזולג לי מבין הרגליים. ואני מרגישה את הכוס שלי פועם ודופק וצריך להתמלא מחדש. בזין שלך ובזרע שלך ובליבידו שלך שמטפטף טיפות שקופות ויפות כשאתה מגורה. אפילו לא נגעת בי שם, ואני משתוקקת, אני אעשה הכל ברגע הזה, כדי שתגע בי - אז אני מתחננת. אני מתחננת אליך שתדפוק אותי, ואתה ממתין עוד קצת. ומדבר עוד קצת. ואני מתחננת שתזיין אותי. תזיין אותי כמו זונה. אתה תולש ממני את הבגדים. בכוח. מוריד אותם כאילו אני בובה, ומפשק לי את הרגליים. נכנס אליי. דופק אותי. פותח אותי. זה יפה תמיד, שנינו שמים לזה לב, לפעמים אתה אפילו מעיר לתשומת ליבי - איך הכוס שלי מתנפח ונרטב ומרחיב את עצמו, איך בהתחלה הכל צר וקשה לזוז, זה כואב בכל פעם להתרגל לגודל - אני מייבבת, ואני מרגישה שאני מתאהבת בהרגשה, שאני מלאה עד אפס מקום, והזין שלך חובץ בו - בכוס שלי. מבפנים. נדחף בין כל האיברים הפנימיים שלי בדרך ללב. אז אתה דופק אותי. כמו זונה. ולוחש לי באוזן איך פיתית אותי, איך לא רציתי וכעסתי וצעקתי, ואיך פיתית אותי, זונה, בשביל הזין שלך. הזכרת לי כמה אני זונה, ואיך הייתי במחזור לפני שבועיים ופתחתי לך את התחת שלי, כששכבנו על הצד בכפיות, והכנסתי את הזין שלך אליי - על יבש. למרות שאני שונאת אנאלי. אבל עשיתי את זה רק כדי לספק אותך. כמה זונה את. כמה זונה אני. איך גמרת בתוך התחת שלי ואיך שיפדתי וזיינתי את עצמי עליו, רק שתגמור בתוכי. ואיך אתה מרגיש שזה בא, "הנה זה..." אתה אומר בחיוך המרושע שלך. אני מעשנת פייסל בגינה האחורית עכשיו וחושבת על איך הליבידו שלי התפוצץ על הזין שלך כשאתה מספר לי כמה זונה אני שלך, ואני מסכימה איתך, אתה מספר לי כמה חזק אתה מרגיש אותי מתפוצצת על הזין שלך, ושאני פשוט צריכה להפסיק להיות מפונקת, ככה הכי טוב לי, כמו זונה. ואתה סוטר לי - ואני מסכימה איתך, אפילו לא במילים. בפעימות על הזין, בהתכווציות, בלצרוח לאלוהים. אני אוהבת אותך. הליבידו שלנו רומס לנו את הריבים.

לפני שנתיים. חמישי, 2 בנובמבר 2017, בשעה 19:04

אתה על הברכיים, הסתפרת לפני ארבעה ימים ועכשיו התספורת והזיפים שלך בשלב של "אני מסופר אבל גם קצת פרוע". אלוהים, איזה יפה אתה. אני נועצת את הציפורניים שלי בגב הספה בסלון שלך, העיניים שלי פונות לחלון הפתוח ממרחק אפס - אבל מי רואה משהו, מי רואה. אתה מפשק את הישבן שלי בשתי הידיים שלך, פותח אותי. הלשון שלך מעבירה בי גלים שמכווצים לי את הבהונות, זה עולה מלמטה למעלה ויוצא דרך הפה - בצורת גניחות ואנחות ודברים שאוי ואבוי לי אם אמא שלי הייתה שומעת שאני מוציאה מהפה. אתה לא מרפרף, ולא מלקק - אתה מתמסר. כל כולך שלי - ואני חושבת שזה יותר עושה לי את זה מהפיזי, זה שכל הפרצוף שלך נבלע בתוך האחוריים שלי כבר דקות ארוכות, זה שגם אם לא יכולתי להרגיש כלום, פיזית - הייתי רוצה שתהיה שם לנצח. אמרתי לך שאם היה אפשר ללבוש את החצאית שלי כשהראש שלך עדיין שם ולהדק עם חגורה, הייתי עושה את זה. שהפרצוף שלך ישאר מרוח בישבן שלי, ככה, לנצח. 

"מי קונה ספת בד?" אני מזיזה את הראש שלך מהישבן שלי, מראה לך את הכתם שהטפטופים שחוללת בתוכי עשו ומתיישבת ברגליים מפושקות. 

"כשקניתי אותה," אתה לא מסתכל עליי, כולך מרוכז, מעביר שתי אצבעות לאורך השפתיים המייבבות והנוטפות שלי וסוטר לי עליהן ברגע. זה מקפיץ אותי. "לא ידעתי שתהיי ילדה כזאת מלוכלכת".

אני נושכת את השפה ומכוונת את הראש שלך אל בין הרגליים הרועדות שלי ונזרקת אחורה. רק אתה עושה בי ככה קסמים.

"אתה יודע מה אמרת לי לפני שלוש וחצי שנים, אחרי הפעם הראשונה שזיינת אותי?" אני יודעת שאין לך מושג, אתה בטח גם לא זוכר איפה זה היה, אז אני לא מחכה לתשובה באמת ומהדקת את הראש שלך חזק יותר לתוכי.

"במצפה פה, בתוך המאזדה הישנה שלי, אמרת לי שידעת שתרצה לזיין אותי לנצח מהשניה שתפסתי אותך מהשיער כשירדת לי". 

אתה דוחף לתוכי אצבע והכוס שלי בחרדת נטישה - יונק אותה, מתכווץ עליה, כמו רפלקס אחיזה של תינוק בן יומו - ואז אתה מרים אליי מבט של ילד פרוע ואני יודעת מה אתה חושב, אז אני שוב נושכת מבלי משים את השפה. 

"את יודעת מה אני חושב?" אתה זורק מבט חטוף לעבר הזין הכבד שלך ושולף את האצבע מתוכי, "ששלוש שנים הרחבתי אותך כל כך ואת עדיין כזאת צרה - אולי אנחנו מבזבזים כאן זמן יקר" ואז אתה מתיישב על הספה לידי ומסמן לי לבוא עם העיניים. אז אני שוב מול החלון הפתוח, ממרחק אפס, הרחוב שומם בשעה הזאת - או זה מה שאמרתי לעצמי בראש תוך כדי שאני רוכנת מעליך, מתיישבת עליך באוויר במבט מפוחד. אתה מעביר אגודל על השפתיים שלי בעדינות ואני משחררת מהן את הנשיכה.

"אז את יודעת מה נעשה עכשיו? תתני לי להרגיש אותך נפתחת עליו, מתרחבת עליו," הגוף שלי מציית ומתחיל לרדת לאט-לאט, "תתני לי להרגיש אותך נקרעת מבפנים, קסם, שהזין שלי ידחק בך", העיניים שלי לפעמים קצת מתגלגלות למעלה והשפה שלי שוב ננשכת, לפעמים אני צריכה לעלות ולרדת כמה פעמים כדי שאתרגל לעוד, כדי שאפתח את עצמי בשבילך. אתה מסמן לי עם העיניים עוד, לא להפסיק, ואני מרגישה שכולו בפנים ופולטת צעקה. ואז אתה מתחיל לזוז בתוכי, לתקוע אותי. כן. זאת בדיוק ההגדרה. תוקע אותי. וזה מרגיש כאילו אתה בתוך הבטן שלי, כאילו יש קיר מגומי בתוכי שאתה דוחק ודוחף ונחבט בו שוב ושוב, כאילו אי אפשר להכיל את זה אבל כשזה לא שם זה חסר בי, וזה כואב לי. כואב לי וכל מה שיוצא לי זה "פאק. אני. כל כך...אלוהים. הוא כל כך...אני. כל כך אוהבת להרגיש את הזין שלך בתוכי. כל כך אוהבת. אני רוצה שתהיה בתוכי כל הזמן, שלא תצא לעולם.", כמו איזו ילדה פאתטית שנשבר לה הפאסון ברגע. אתה תופס לי את השיער מאחורה חזק ומסתכל לי בעיניים ואומר לי, ואני זוכרת את זה טוב, את הרגע הזה, כי גם שבועיים אחר כך עצמתי את העיניים וכיווצתי ירכיים וחשבתי על הרגע הזה, עם היד שלך בשיער והזין שלך בבטן שלי, איך אתה אומר לי ברוגע, בקול המחרפן שלך, "אז תצעקי."

אני מול החלון הפתוח ואתה סוטר לי, "תצעקי." אז אני צועקת. גונחת כמו זונה נימפומנית מסרט פורנו בשקל, אבל גונחת ומתכוונת לזה. "תצעקי. אני מזיין אותך מספיק טוב בשביל שתצעקי, נכון?" אתה סוטר לי שוב. אני גומרת. ככה, צועקת, משופדת. יבן זונה. בא לי לצעוק לך שאתה בן זונה. חתיכת בן זונה. בן אלף זונות.