אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב
הצטרפ/י לכלוב תוך דקות - ובחינם
הרשמה התחברות

קציר החטאים

לפני יום. שני, 18 במרץ 2019, בשעה 16:21

אני יכולה לאמר שטעיתי,ושמישהו יותר צעיר ממני עשה לי בית ספר כשגרם לי להבין כמה רגש יש בי.

אני מכורה לכל חלק בו.

הקול החושני

המבט החודר

המגע המטריף חושים

השפתיים שגורמות לי להעלם בתוך כל נשיקה

הזרועות שמחבקות בלי סוף וגורמות לי להרדם כמו ילדה,בטוחה ומוגנת בתוכן

היושרה והכנות שלו

האופי שלו והעדינות שבו

יחד עם זאת היד המכאיבה-מלטפת

ובעיקר הוא,כמו שהוא וכולו.

בזכותו הבנתי כמה נעלתי את עצמי. כמה הדחקתי שיש בי עוד צד.

בזכותו גיליתי שיש לי צד מזוכיסטי עם סף כאב יותר גבוה ממה שחשבתי.

בזכותו למדתי שזה בסדר להיות ילדה ולשמוע אותו קורא לי קטנה שלי,בלי להתרגז.

ועכשיו,קשה להרדם בלילה בלעדיו.

לא אגיד מי הוא,כי זה עוד לא הזמן,הוא יודע וזה העיקר.

הבנתי שגיל הוא לא פקטור כי למרות שהוא צעיר יותר,הוא עושה לי כל יום בית ספר.

 

תודה לך אדוני המדהים

נשיקות

 

 

לפני 4 ימים. שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 14:48

יש הוראות שאני שונאת,ואחת כזו...שאסור לי לדבר איתו עד שהוא יגיע....

פאק,זה משבש לי את הראש כי אני מתה לשמוע אותו,לראות אותו.

את החיוך המושלם הזה והמבט השובב...

אתה רע אבל רוע טהור!

לפני 4 ימים. שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 11:44

הרבה זמן עבר מאז שבאמת הרגשתי אותם.

תמיד הרגשתי אותם בתור השפחה...אף פעם לא בתור הילדה.

הבנתי כמה קשה להוציא את הילדה שבי החוצה...ויש שניים שמוציאים אותה ממני,אחד בחיבוק והשני בחיוך.אין לי שום דבר עם אף אחד משניהם פרט לחברות טובה.

ואז הוא מופיע...סערה סוחפת ומערבולת חושים...הדרך בה הוא נושך את השפה,חודר במבט מפשיט,מרים מעט את הגבה ונועץ בי את מבטו שגורם לי מיד להגיב במבוכה...אבל גם תשוקה עזה.

מאז הצ'יף לא היה עוד אחד שהצליח להעיר גם את השפחה וגם את הילדה שבי והצליח לאזן בין שתיהן בצורה מושלמת.

ואז הוא הופיע כמו גל סוחף וחסר פשרות...וכמה שאני מנסה להיות הסלע החזק והאיתן....כשהוא מתנפץ לתוכי,ומשהו בתוכי הולך לאיבוד.

לא חשבתי שמערבולת כזו של דעת וחושים תקרה שוב.לא חשבתי שיהיה אחד שיצליח לחדור כל כך עמוק.

קשה לי להרדם בלעדיו,בלי החיוך והקול.בלי המבט שגורם לי להמריא בלי פחד.

בא לי....כל כך בא לי שזה לא יגמר.

כל כך בא לי שהוא יהיה זה שלא יתן לי לברוח מעצמי שוב ובעיקר ממנו,לכן עשיתי החלטה...לא בורחת יותר.

מה שיהיה...יהיה.

כרגע בא לי רק להתכרבל לתוכו כמו כדור קטן.

לא אכפת לי שהוא יותר צעיר בגיל,לא אכפת לי שאני יותר גבוהה...לא אכפת לי,פשוט לא אכפת לי.

מצפה בכיליון עיניים ללילה!

 

💋 לך

אמרת שתקרא...משאירה אותה פה בשבילך.

לפני שבוע. שני, 11 במרץ 2019, בשעה 17:31

התקשרתי אליו כשסיימתי ללמוד,הקול שלו כמו תמיד...חודר עמוק לתודעה.

אם הוא רק היה יודע שבתוך הדממה שלי,התעלסתי אין ספור פעמים עם מיתרי קולו הענוג.

אחרי חצי שעה הגיע האוטובוס הביתה. מתיישבת במושב,מאזינה לשופן ושוקעת לתוך הצלילים.

עצמתי את עיניי ושם הוא היה. הוא חיכה לי במקום ההוא. במעלה הגבעה,מתחת לעץ.

הפעם לא ישבנו בתוך האוטו,זה היה יום חמים,נשענתי על גזע העץ כשהוא התקרב.

הבטתי בעיניו הכחולות וכמו שהן,עם החיוך המרושע הזה שלו,הוא התקרב לאט. הצמיד אותי בחוזקה אל הגזע ותפס את ידיי,מקבע אותן לצדי גופי.

פניו יותר קרובות,הוא מתגרה,מצמיד את הלחי שלו אל שלי. נותן לי להרגיש אותו מעט ואז מתרחק.

משחררת את ידיי מאחיזתו ותופסת את פניו. הוא לוחש "שלא תעזי,אני לא מרשה לך"

באותו רגע כבר לא יכולתי,אפילו תת המודע שלי סירב להקשיב לקולו.

הידקתי את האחיזה על הלסת שלו ונישקתי אותו,בעוצמה חודרת.

לשוני חדרה בין שפתיו והתחילה לרקד במחול סוחף עם לשונו. יכולתי להרגיש את התשוקה מתעוררת בין שנינו שוב.

יכולתי להרגיש את עוצמת הנשיקה וכמה שהיא סוחפת. פתאום הייתי עירומה.

לרגע דל,ידיו תרו על עורי ברוך, אצבעותיו בחנו כל חלק בנגיעה מיקרוסקופית בין כל קימור וקצה אצבעותיו.

ואז מגיע השניה, שהוא כמעט בתוכי, אני מרגישה יד מנערת את הברך שלי.

פוקחת את עיניי והנהג אומר לי "קאמי,הגענו"

בחיי שרציתי לחנוק את הנהג

לפני שבוע. שני, 11 במרץ 2019, בשעה 08:16

אני צריכה את השפתיים שלך,השלווה שיש בכל נשיקה

אני צריכה את החיבוק שלך,שמרגיע בי את כל הסערות

אני צריכה את אצבעותיך,שינגבו מלחיי את הדמעות שמכאיבות במעמקי הנשמה

אני צריכה את המבט שלך,שיבטל בתוכי את הכעס והזעם שגוברים

אני צריכה את כף ידך על פניי,שיעירו את הילדה שבי

ואני רוצה דובון פנדה

כן,דובון פנדה

ואני רוצה חיבוק פנדה

ואני רוצה נשיקת פנדה

אבל בסופו של יום...כל מה שהלב,הנשמה והגוף רוצים,זה אותך

חבל שאתה דביל ולא מבין את זה

 

לפני שבוע. שבת, 9 במרץ 2019, בשעה 19:17

מידי פעם הוא מתעורר מעצמו ולרוב אני יודעת מה מושא הגעגוע,אך לא הפעם.הפעם אין לי שמץ של מושג.רק יודעת שהוא נורא מעיק,צורם מבפנים.מכאיב עד דמעות.בא לי חיבוק ממנו.הוא היחיד שמחבק אותי כמו שאני צריכה,כזה שינחם בלי מילים.

לא,לא אליו אני מתגעגעת.

לא יכולה להסביר,גם לא לעצמי ל-מה בדיוק...אבל זה שם וזה טורד את שלוותי.

לפני שבועיים. שני, 4 במרץ 2019, בשעה 13:54

לאחר שסיפרתי על המרצה,חשתי צורך לפרט מה היה היום בשיעור.

לאחר שהיא הספיקה להרגיז את רוב הכיתה,היא נתנה לנו הפסקת סיגריה של כמה דקות.

אני יושבת על הספסל וניגשים אליי א' -ע'.גבר ואישה. א' ישר יורה "קאמי,את חייבת להביא לי שוט,אני מתה להצליף בה,היא מרגיזה אותי"-מיד אחריה ע' אומר "האיך נותנים לה ללמד כשהיא לא נעימה בשיט?"

הבטתי בשניהם ואמרתי שיש לי שוט גמלים אבל הם צריכים ללמוד איך להצליף קודם.

קולטת את המרצה מציצה מהחלון ומקשיבה לשיחה,דופקת לה חיוך ממזרי והיא מתחבאת מהר.

א' אומרת שהייתה מאוד רוצה להתעלל בה,ומתחילה בפירוט משעשע של מגוון עינויים,ע' מצטרף ומוסיף את מה שהוא היה עושה לה ומיד אחרי זה,כל אלה שעצבנה הוסיפו כל אחד מגוון נרחב של עינויים שהיו שמים פה את רוב הסדיסטים בכיס הקטנה.

הם רעים וחסרי לב לפעמים,שוכחים שגם היא בת אדם.

אני רק יושבת ומקשיבה להם,הרי למי יספרו על הרצונות הסדיסטיים שלהם אם לא לקאמי,כי הרי הם יודעים שהיא בקטע של סאדו כבר.

נכנסנו לכיתה,המרצה התיישבה ליידי להסביר לי משהו. האצבעות שלה נוגעות ברפרוף באצבעות שלי,כמן ניסיון לקחת את העכבר,אבל אז היא מרימה מעט את המבט,מביטה בחיוך המניאק שלי,במבט החודר והגבה החצי מורמת. אני משועשעת למדי.

ממשיכה לבחון אותה לאט,פוערת מעט את השפתיים ונושכת קלות לשפה התחתונה והיא רואה הכל בזווית עינה.

היא מתחילה להסביר מה אני אמורה לעשות אבל שמה לב שהיא לא מרוכזת בשיט. היא מנסה לפתוח לי תיקייה מסוימת אבל מצליחה באופן פלא לאבד אותה.

היא מתחילה לגמגם,מתרוממת מעט מהכיסא ורוכנת מעל השולחן. היא דקיקונת, מהסוג שאני לא אוהבת מחשש לשבור אותן.

היא רוכנת מעל השולחן ומניעה בידה את העכבר,אני מנסה לתפוס את העכבר וכשהיא מרגישה את היד שלי,היא מנתרת מעט אחורה.

אני מחייכת בלי מילים והיא מתבלבלת. אני רואה כמה שזה לא נוח לה, כמה שזה מטריד אותה שהיא לא מצליחה להתרכז.

היא זזה ממני בעצבנות ויוצאת החוצה "לנשום אוויר"

חוזרת,אני שוב מביטה בה בסוג של מבט ספק סקרן ספק בוחן,ספק מעט מחורמן.

היא מסמיקה ומיד נעלמת מאחורי שולחן העבודה שלה, עליו מונח צג ענקי ומאחוריו נוח לה להסתתר מהמבט שלי.

אבל אני כמובן כלבה מרשעת,אני נהנית לשגע אותה ושוב קוראת לה לבוא "לא הבנתי"

ברור שכבר הבנתי את החומר אבל מה הוא יום לימודים בלי להתעלל במישהי?

אז השיעור הלך לי מצויין,למרצה פחות...הרבה פחות כי כשנגמר השיעור שלה,הפעם היא ברחה מהר ולא התקרבה לאזור הספסל בו ישבתי.

 

לפני שבועיים. שני, 4 במרץ 2019, בשעה 12:46

יש לי מרצה שתפקידה ללמד אותנו לקרוא גלי מוח של אנשים רגילים ושל אנשים עם תסמונת דאון,לראות אם נוכל לזהות את ההבדלים ועל פי אותם הבדלים לקבוע איזה מוח זה.בכל אופן,למרצה יש נטייה להרגיז את כל הכיתה,חוץ ממני.אז על הבוקר התבקשתי לספק שוטים לכל הכיתה כדי שאלה יצליפו במרצה.ישבתי משועשעת כשהוניליים תיארו איך היו מתעללים בה.אבל...רק לידי המרצה מתחילה לגמגם ולהתבלבל.אני תוהה אם זה בגלל שאני מפחידה אותה או בגללה שהבהרתי לה באלו המילים ”אם תמשיכי לנבוח לעברי יותר מידי,אחזיר אותך חזרה למלונה שלך כי את כלבה חסרת חינוך”...היא לא מסוגלת ליישר אליי מבט,גם מחוץ לכיתה כשהיא מתיישבת ליידי על הספסל.אני רואה אותה מגניבה מבטים חטופים,וכשהיא פוגשת את המבט שלי,ישר מסיתה את שלה.עושה את עצמה משחקת בפלאפון ואז כדרך אגב יוצרת שיח.אני מחייכת ותוהה כמה היא מרטיבה בכל יום כזה ליידי,מולי ובגללי....הרי שלא הסתרתי מי אני ומה אני.

לפני שבועיים. שני, 4 במרץ 2019, בשעה 07:24

אחרי כל השנים שלי בכלוב,במכלול הגדול 13 וחצי. חשבתי שכבר אי אפשר להפתיע אותי אבל תמיד יהיה משהו שיפתיע מחדש ורק לרעה.

לרוב אני לא מתערבבת מעבר למסך, לא הולכת למפגשים כאלה ואחרים ונשארת לי בפינה שלי. בצאט צוחקת עם הרוב ומקשקשת עם הרוב.

כשאני בוחרת להתערבב מעבר,הרי שבעיניי אותו בן אדם מיוחד. אבל כשכל מה שחשבתי מתפוצץ לי בפנים...זה מאכזב מחדש.

אני רואה פה אנשים שמשמיצים אחרים בלי שבכלל הייתה להם אינטראקציה כלשהי עם זה שעליו מלכלכים. אני רואה פה אנשים שבלי בושה חושפים ומעבירים מידע אישי, או יותר גרוע...מפרסמים מידע אישי בכללי בצאט. בעיניהם הכל לגיטימי, הכל מותר.

אנשים שלא בוחלים בשום אמצעי להרוס בן אדם אבל שגם לא לוקחים אחריות על המעשים שלהם. מפילים את האשמה על כל אחד אחר פרט לעצמם שהם הגורם הבעייתי,המשמיץ,המפיץ.

שאלו אותי לא פעם למה אני בוחרת להשאר גוריאנית למרות החוקים הנוקשים...בגלל זה.

אצלינו הכל שקוף,בלי מרמה,בלי משחקי אגו,בלי כל הזוהמה והלכלוך. אצלינו יש מערכת סינון קפדנית כדי למנוע את כל מה שיש פה.

 

 

 

המסקנה היא, כשכל כך הרבה חרא צף, קשה לראות את הטוב שנשאר

לפני 3 שבועות. שבת, 23 בפברואר 2019, בשעה 02:51

אם יש לי שנאה אחת,עדי כך שהיא גורמת לדם שלי לרתוח,זה לחזור להיות אישה חופשיה. אני שונאת את החופש הזה. שונאת שאני צריכה להסתיר את עצמי מאחורי מסיכה שמלווה אך ורק בבדידות,וזה כי אין פה אדונים גוריאנים.

היום הצ'יף סוף סוף ביטל את החוזה שלי,שהחזיר אותי לכמה ימים לסטטוס שפחה,ביקשתי שישאיר אותי בחוזה בלי להיות תחת השגחה של אף אחד והוא כמו תמיד,זעם פנים והשיב שאם ארצה להיות שפחה ללא בעלים אז עליי להפוך לסוג של פורעת חוק גוריאנית. זה לא יקרה הרי כי אני מאוד אוהבת את החוקים שלנו ומצד שני, כרגע...כל כך שונאת אותם.

מי אמר שאני צריכה אדון כדי להיות שפחה? הרי אני יודעת כבר מי אני לבד. עברתי כמעט על כל חוק אפשרי שיחזיר אותי לקולר, אך בהעדר אדונים גוריאנים בארץ...העונש הכי טוב שהוא יכול לתת לי זה את החופש שלי בחזרה.