בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

...

לפני 6 ימים. חמישי, 14 בנובמבר 2019, בשעה 23:28

קצת עצבנית, קצת בלחץ.

הרבה צריכה לפרוק.

הרבה צריכה שתהיה כאן,

אבל אין.

-----------

ושוב אני חוזרת לאותה מסקנה, שכבר התחלתי בתהליכים לגביה.

ושוב אני מרגישה מהצד, שייש שם משפחה, רק שאני לא חלק באמת, אלא חלק שכאילו נותנים לו להיות חלק לזמן מה.

ושוב אני מתבלבלת. ושואלת את עצמי, מה שונה בי? אני עד כדי כך שונה מהם? ושוב אני נזכרת בעצמי של התיכון, אאוטסיידרית. הרגשתי כל כך שונה שהרחקתי. אבל רציתי, רק לא אותם. רציתי את שדומים לי. ורגע רגע, מקודם דיברת איתה, והיא התחילה לדבר ואמרה כמוך.

ושוב אני נזכרת שאני תמימה עדיין לפעמים. לכל אחד יש את האינטרסים שלו. כל אחד דואג לעצמו. 

ואני צריכה לסמוך רק על עצמי, אני סומכת רק על עצמי.

-------

ובעצם, אני רוצה חיבוק, אחד טוב כזה, אחד עוטף, שארדם בו.

אבל לא מכל אחד. 

האמת, שאני מאוד גאה בהתנהלות שלי היום.

הצלחתי.

לפני שבועיים. ראשון, 3 בנובמבר 2019, בשעה 12:40

אני אוהבת אותו.

במיוחד כמו אתמול.

שהייתי עם אותם תחתונים כל היום.

ספוגים בגירוי שלי.

אני אוהבת אותו,

במיוחד כשהוא מורגש ונוכח

בחלל החדר.

אחרי שאני גומרת שוב ושוב.

ריק מתקתק ועז,

אבל לא חריף.

נוכח.

משכר.

אני אוהבת במיוחד,

לראות אותך מתחנן וצמא,

להריח ולו מעט,

ממני.

לפני שבועיים. חמישי, 31 באוקטובר 2019, בשעה 14:02

לזיין לך את הגרון

עד שתיחנק.

לשמוע את קולות החירחור שלך,

עד שתרייר על עצמך,

ללא שליטה.

עמוק.

אגרסיבי.

להשתמש בך.

לפרוק.

לגמור, ועוד ושוב פעם.

ואז להיצמד אלייך ולהתלטף,

יחד.

עד שאתעורר שוב.

ואתה?

פשוט תהיה.

לפני חודש. שישי, 4 באוקטובר 2019, בשעה 20:48

אולי (:

 

*פוף*

לפני חודש. שישי, 4 באוקטובר 2019, בשעה 16:01

אני צריכה לפרוק, אני צריכה לזיין אותך,
חזק,
עמוק,
אני קצת שונאת אותך עכשיו,
וצריכה לזרוע את הזעם לתוכך.
אני צריכה שתרגיש אותי,
עמוק,
מבפנים לבחוץ.
אני צריכה שתהיה חור
ותספוג.

ואז, כשאהיה רגועה, נתלטף.

 

 

 

 

לפני חודש. רביעי, 25 בספטמבר 2019, בשעה 19:52

פורסם לפני שבע שנים, בגיל 20

 

"אני תוהה

אם אומרים שנשים מגיעות לשיא המיני שלהן בסביבות גיל 30-40,
ואני ככה כיום,
מה יהיה כשאגיע לשם? P: "

 

היום זה אפילו החמיר ואני עוד לא בת 30 🙃

 

לפני חודש. שבת, 21 בספטמבר 2019, בשעה 15:28

אותך ימים ארוכים,
אחרי שהצלחת לקבל טעימה
מהריח שלי,
מהטעם שלי,
ממני.
הגוף שלך צעק אליי,
למגע שלי,
כמו מכור, נואש לסיגריה, או אפילו רק להריח קצת.
שהצורך ככ חזק, הכמיהה מטרפת, אתה מטפטף,
אתה תעשה הכל.
אתה תתן לי להכאיב לך, לנשוך אותך, לטרוף אותך, ללקק, לינוק, לשרוט, לסטור, לתפוס, למעוך, לשגע אותך, עד שתתחנן ותאבד שפיות, מייבב, בייב.
אתה תספוג אותי. ותתן לי לקחת אותך.
ואז. אז.
תהיה סוף סוף מוכן לשימוש.

 

 

לפני חודשיים. שבת, 21 בספטמבר 2019, בשעה 01:08

תאכל אותי כאילו אין מחר,

כאילו אין כלום, חוץ מעכשיו, כאן, בארבע הקירות האלה ואתה על המיטה שלי והלשון שלך בין רגליי מלקקות את הצורך שלי ואתה והאף שלך והגניחות שלי ושלך והידיים  שלך ושלי והריח המחרמן שלי ותמשיך, כן כן כן כן! כן תמשיך אפס אני גומרת תמשיך זונה ש-פאאאק...

 

בוא אליי 

לפני חודשיים. חמישי, 19 בספטמבר 2019, בשעה 15:49

לפעמים זה בא, בלי הכנה מוקדמת, בלי סיבה הגיונית, בלי קשר לכלום, כמו כאבי פנטום. כל הכאב שהייה לי ממך, מחמשת השנים איתך, שהדחקתי עמוק עמוק בתודעה, כי לימדו אותי להיות חזקה, לימדו אותי שלתת לעצמך להישבר וליפול זו חולשה, כל הצלקות שצברתי, לא רק ממך, לפעמים נמתחות ונפתחות מחדש, מדממות את הכאב החוצה, כמו סכר גדוש שנפרץ בפינה מסויימת, אני מרגישה את זה בפנים, אני הולכת לאיבוד בתוך עצמי, הילדה הקטנה שבי מאבדת שליטה ולא מסוגלת להכיל את כל הזוועות שראתה ואני לא נושמת לכמה רגעים, במאבק עם עצמי לחזור לשפיות, לפרוק בלי להתפרק לחלוטין, אלא רק קצת, להתכנס בתוך עצמי, לרגע, לרגע, לעצור את העולם.

ואלו, הרגעים בהם אתה נמדד בהם, באמת, לא במשחקי שליטה, לא בהתחנפות מעושה, אלא לראות אותי, לעטוף אותי, לתת לי משענת לסערה. רק להיות שם, בשקט. אולי, אם באמת אסמוך עלייך, אנסה להשתמש בך קצת, לתת לך טעימה מהשחור הסמיך שמבעבע בתוכי ורותח. אתה מבין? אני צריכה לראות שאכפת לך ושאני לא רק הפנטזיה שלך.

אז אני צריכה שתעטוף אותי, בשקט. בלי מבטים בעיניים. אני לא איתך עכשיו.
ואולי, כדי להקל על עצמי מעט, אני אתחפר עם הציפורניים בך.
קצת, כדי לשמוע. אני לא רוצה לראות הפעם.
אני רוצה לשמוע אותך בוכה, קצת, את הכאב שבי בפנים.
לפעמים זה עוזר לי לנשום קצת יותר טוב. ואם אכפת לך ממני, באמת, אם אני חשובה ואם כשכואב לי כואב לך קצת וצובט לך בלב,
אתה תתן לי את זה.
כי את הכל אתה לא יכול לקחת. אתה לא יכול לסחוב את השק שלי, רק אני.
אל תדאג, אני יודעת לחזור משם, אלייך, אליי.

 

וגם אם לא, גם לא תהייה שם, גם אם לא תוכל,
זה בסדר.
אני יודעת להתמודד לבד, גם אם יותר קשה.
אבל עלייך, אני כבר לא אסתכל אותו דבר.
ובינינו, תהייה תהום של ריחוק,
ועולם, של עומקים, רגשות, הרפתקאות וחוויות, יהיה ממש קרוב,
מתחת לאף, כמעט בהישג יד,
אבל לא תהיה לך כניסה לשם.