ברית אחים

הַכַּה בִּי, הַכַּה-
בְּיָד חֲשׂוּפָה.
סַמֵּן אֶת גּוּפִי, כְּסִמּוּן בְּהֵמָה.
הַשְּׁאֵר חֲתָכִים, שְׁבָרִים, צַלָּקוֹת
בָּעַט בְּבִטְנִי, בְּנִסְתָּר, בַּחוּצוֹת.
לַטְפָנִי, לְטַף
בְּיָד חֲשׂוּפָה.
פָּסַח עַל גּוּפִי כְּכַלְבָּה אֲסֻפָּה.
הַגֶּלֶד חַתכי, אַחה הַשְּׁבָרִים
עָטוּף
אֶת בִּטְנִי וְ
הַכַּה, הַכַּה, הַכַּה, לְלֹא רַחֲמִים.

עוֹד מְעַט לֹא אוּכַל לְדַבֵּר יוֹתֵר,
עוֹד מְעַט לֹא אֶרְאֶה אֶת הָאוֹר.
וְהָרֶגַע אוֹמֵר שֶׁעָלַי לְוַתֵּר,
אֵין מָנוֹס מִלַּחְזֹר לְאָחוֹר.

בֵּין הָרֵי הַבְּדִידוֹת עוֹד יוֹשֵׁב, חוֹשֵׁב,
כְָּלוּא בֵּין בְּרִיחֵי הַמֶּרְחָב,
לְהַבִּיט אֶל הַחוּץ מַעֲצִים הַכְּאֵב,
אָז מֵכִין אֶת הַכַּר לְמִשְׁכָּב.

בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת, שָׂרוּעַ רֹאשִׁי,
מַחְשָׁבוֹת, תְּהִיּוֹת עַל בְּדִידוּת.
וְהַלֵּב מְבַקֵּשׁ רַק לִהְיוֹת אֲנִי,
וְלָשֵׂאת צְעָדַי לְחֵרוּת.

אֶסְגֹּר הָעֵינַיִם, אַבִּיט לְתוֹכִי,
אֶתְרוֹמֵם וְאַתְחִיל אָז לִצְעֹד,
הֵן אֲפִלּוּ נִתַּק לִי אֵיבָר מִגּוּפִי,
תְּשׁוּקָתִי, תְּשׁוּקָתִי הִיא לִנְדֹּד.

כָּעַסְתִּי עָלַיִךְ,
צָעַקְתִּי: "כּוֹזֶבֶת",
אוֹהֶבֶת אוֹתִי-
וּמְחַבֶּקֶת אַחֵר.
בָּאָה אֵלַי,
אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה,
מַשְׁאִירָה אֶת חֻמֵּךְ-
וְנוֹטֶשֶׁת מָהֵר.
"אֵיךְ יְכוֹלָה אַתְּ?"
שָׁאַלְתִּי עַצְמִי-
וּבָאתִי מִיָּד לְבַקֵּשׁ אֶת יָדֵךְ.
אַךְ חוֹלוֹת הַמִּדְבּר
הֵעִירוּ עֵינַי,
כִּי יָדֵךְ הִיא שֶׁלּוֹ-
אַךְ לִבֵּךְ לְאָחֵר.

אַבָּא נִתְקַל בַדֶּלֶת,
וְנִשְׂבְּרָה לֹו הַזֶּרֶת,
קָרָא מִיָּד לָעוֹזֶרֶת,
כִּי אִמָּא בְּעֲבוֹדָה נֶאֱצֶלֶת.

אִמָּא בְּעֲבוֹדָה נֶאֱצֶלֶת,
כִּי לַבּוֹס בַכְּסָפִים הִיא מוֹעֶלֶת,
אוּלָם אֵין הַבּוֹס מִתָּמֵּם,
כִּי עַל אֲחוֹרֶיהָ זוֹמֵם.

דָּנִי רָאָה הָעוֹזֶרֶת,
עַל אֶצְבָּעוֹ שֶׁל אַבָּא גּוֹהֶרֶת,
לָקַח הוּא חֶבֶל עָנֵף,
וּסְבִיב צַוָּארוֹ לִפֵּף.

בָּכוּ אַבָּא וְאִמָּא,
שָׁאֲלוּ לָמָּה דַּוְקָא לָהֶם זֶה מַגִּיעַ?
הִגִּיעוּ לַהֲבָנָה בִּדְחִילָה,
כִּי גְּמִירָה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה.

הַאִם הָאֵל הוּא אִם?
אוֹ שֶׁמָּא, הַאִם הוּא אַל?
וְאִם זֶה אַל אוֹ רַק אִם?
וְאִם זֶה זֶה, וְגַם זֶה?
הַאִם הָאֵל הוּא אֵל לְלֹא הַאִם?
וְהַאִם, הַאִם קַיָּם לְלֹא הָאֵל?
וְלָמָּה אֱלֹהִים?
וְלֹא, אִם אוֹ אֵל?
כִּי אוּלַי הָאֵל הוּא שְׁאֵלָה,
וְהַאִם הוּא הַתְּשׁוּבָה,
וְאוּלַי הֵם סְתָם מָצְאוּ עַצְמָם,
תְּקוּעִים יַחְדָּו בְּתוֹךְ מִלָּה.

מי קרא לי דור שלישי?
אני דור שני!
הלכתי אחורה. בעצם, תמיד הייתי שם. לכאורה חשבתם שאני טוב יותר, משוכלל יותר, אולי פגום פחות. אבל לא!
אני דור שני!
תגידו שאני צעיר מדי. שבאתי לעולם לדור עתידני, ואל לי לנסות ולחזור אחורה. העולם מתקדם, תאמרו- תספרו לי סיפורים . אבל אני אדע.
אני דור שני!
דיברתי עם אימא. היא הסכימה שאני דור שני , והיא מכירה אותי טוב יותר מכולכם. אבל לא, אתם יודעים הכול: "אתה דור שלישי" אתם חוזרים ואומרים, "ולמה אתה בכלל רוצה להיות דור שני?", אתם שואלים.
אני לא רוצה להיות דור שני! זה נכפה עלי.
מי לא רוצה להיות דור שלישי? מי רוצה לשאת את כל התכנים המיושנים והלא רלוונטיים האלו?! רק מאה וחמישים אנשי קשר יש לי, ואני תקוע עם אלו מהעבר. אני כבר לא יכול להוסיף חדשים- ככה זה, תקוע עם הזיכרונות. אבל אילו זיכרונות. הטובים ביותר. לכל איש יש סיפור, ולכל סיפור יש שם. כל שם מזכיר לי לילה אחר. כזה שבו נשכבתי לישון בביתה של סבתא והיא החלה מספרת על הדור הראשון. תמיד בסיפוריה הדור הראשון נשמע טוב יותר. אולי משוכלל פחות אבל עדין טוב יותר. אני חושב לעצמי: "אולי הייתי יכול להיות דור ראשון?". אבל את הדור הראשון השמידו. הוא לא התאים לתקופתו וככה הגענו אנו- הדור השני ואז אתם הדור השלישי.
אני לא דור שלישי!
אני זוכר את הסיפורים על הדור הראשון. היה את אח של סבתא, אברהם. הוא נגרס במחלקת סליקה. היו שני טורים, סיפרה לי סבתא. בהתחלה הוא היה בטור שלה; זה שמוביל אל מחלקת השדרוג, אבל אז הוא ראה את אימא עומדת לבדה בטור השני. הוא רץ אליה על אף צלצולי האזהרה. אחר כך הוא לא צלצל יותר...
זה נראה לכם סיפור של דור שלישי?
והייתה את ¬¬¬¬¬לינקה. אחותה של סבתא. אני זוכר את הלילה שהלכתי לישון וראיתי את סבתא יושבת לידי ודמעות בעיניה. "מה קרה סבתאל'ה?" שאלתי. "חשבתי שנרדמת" היא אמרה, "סיפרתי לך פעם על לינקה?" שאלה.
"רק שמעתי את השם.".
"ללינקה היו בעיות בחיבורים. זה היה לאחר תקופה ארוכה ששהינו יחד באותו הביתן. תמיד תמכנו זו בזו ולעיתים שלי היה חסר איזה חלק היא הלוותה לי ולהיפך. החזקנו אחת את השנייה. ואז בבוקר אחד שהתעוררתי שמתי לב כי לינקה לא קמה. ניגשתי למיטה שלה וניסיתי לעזור לה להתרומם. בהתחלה חשבתי שסתם היא לא הטעינה את עצמה בלילה, אבל לאחר מכן ראיתי שהיא מחוברת למטען שמחובר לחשמל. הוצאתי את המטען, וחיבקתי אותה. היא בכתה. אני לא ידעתי מה לעשות. הייתי נואשת, חשבתי שהיא הולכת למות ולכן לקחתי אותה למרפאה. שם היא פגשה בטכנאי. היה לו שם מוזר, נו... קראו לו... נו... אני חייבת להיזכר. אה,כן, קראו לו מנגלה. הוא לקח את לינקה ואמר שהוא יטפל בה ואז הוא בעט בי החוצה. ממש זרק אותי מחוץ למרפאה, על הרצפה, לתוך הבוץ."
"למה הוא עשה לך את זה?" שאלתי את סבתא.
"אני לא באמת ידעתי אז. היום אני מבינה שפשוט הייתי דור מיושן וכך גם לינקה"
"ומה קרה ללינקה?", המשכתי לחקור.
"את לינקה לא ראיתי יותר. חיפשתי אותה במהלך התקופה ההיא עד שהועברתי למקום אחר, לא רחוק משם. אבל לא זכיתי לראות אותה שוב. אבל בוא. הגיע הזמן שתלך לישון.". סבתא כיסתה אותי בשמיכת הפוך שכה אהבתי. היא רכנה לעברי עם שדייה הגדולים ונתנה לי נשיקה. ריח הסיגריות עטף אותי מכול עבר וכך גם אהבתה אלי, ואני נרדמתי.
סיפור מדהים לפני השינה, אתם לא חושבים?
לא כל כך מתאים לדור שלישי לשמוע כזה סיפור.
אה, וזה עוד לפני שסיפרתי לכם על נתן ורינה שחיכו ברציף לבוא הרכבת. כן, כן. מה שאתם שומעים. כיפה אדומה לא נכנסה לתוך הסיפורים שלפני השינה, גם לא שלגיה או סינדרלה. אני אהבתי את הסיפור על נתן ורינה שחיכו שהרכבת תבוא ותיקח אותם. לאן? זה פחות משנה. מה שחשוב שהם עמדו על הרציף ולא ראו את אימא ואבא. והמון אנשים התרוצצו שם, ורצו ממקום למקום. ורינה ונתן פחדו. אבל הם החזיקו ידיים. הם היו אחים טובים ושמרו אחד על השנייה. אני לא זוכר איך הסיפור נגמר. אולי כי נרדמתי לפני סופו. אבל את נתן ורינה על הרציף אני זוכר. אני ממש יכול להעלות מהזיכרון את דמויותיהן המפוחדות עומדות שם ומחכות ואת סבתא יושבת, מלטפת אותי, ובקולה הרגוע משכיבה אותי לישון.
אתם מתחילים להבין למה אני חושב שאני דור שני?
וזה עוד לפני שסיפרתי על סבא. שהיה קבור במיטה כל היום. מתחת לשמיכה. לפעמים הוא יצא, אכל משהו וחזר לישון. לפעמים הוא נתן לי גם חיבוק ונשיקה. אבל הוא לא דיבר. הוא לא סיפר לי סיפורים. הוא כבר היה כבוי.
היום, כשאני חושב על זה המצב די דומה. קשה לי לשרוד בתור דור שני. יש את החברות הגדולות שמנסות לדלל אותנו ולהוציא אותנו משימוש. כן, יש את החברה הזו עם הכוכב שרואה בנו אויבים. פעם, בתקופה מרוחקת, אני זוכר כיצד היא פיארה אותי וסיפרה לכולם על סגולותיי ויתרונותיי על פני כל השאר. היום, היום היא בועטת בי כמו הייתי סבתא מחוץ לביתן של אותו הטכנאי. איך קראו לו? אני זוכר, מנגלה.
בכלל אני שואל את עצמי בזמנים קשים אלו.
אולי?
אולי אני בכלל דור ראשון?

מִין הוּא גַּם מִגְדָּר,
מִין הוּא גַּם סוּג,
מִין הוּא גַּם קִרְבָה,
מִין הוּא גַּם צִחְקוּק,
מִין הוּא גַּם פִּין, שֶׁהַ- מ' רוֹצָה הַפְסָקָה וְהַ-פ' בָּאָה בִּמְקוֹמָהּ,
מִין הוּא גַּם אִסּוּר,
מִין הוּא גַּם שְׁתִיקָה,
מִין הוּא גַּם כְּשֶׁהוֹרֶה מְכַסֶּה לְיֶלֶד אֶת הָעֵינַיִם בְּאֶמְצַע הַסִּדְרָה,
מִין הוּא גַּם בִּלְבּוּל,
מִין הוּא גַּם בּוּלְבּוּל,
מִין הוּא גַּם תְּנוּחָה,
מִין הוּא גַּם טְרִיגֵר לִפְרִיחָה.
מִין הוּא גַּם נָעִים,
מִין הוּא גַּם נִתְעָב,
מִין הוּא גַּם שָׁלָב, אוֹוו, כֵּן! בַּדֶּרֶךְ לַנִּשְׂגָּב,
מִין הוּא גַּם כָּל דָּבָר,
מִין הוּא גַּם נִשְׁלַל,
מה שֶׁבָּטוּחַ- מִין יוֹצֵא מִין הַכְּלָל.

נותרה עירומה, פגועה ומותשת.
שלל השרב המכה בה- חודר.
מבין תימרות ועשן מנתבת.
שביל או מרעול אל שעלה כבר באש.
חשה ומתביישת לחשוף,
שגיאה שניצתה בה מכה בשנית.
ערפילים שהסתירו עד כה כבר אינם,
שגיאה שניצתה מכה בה שנית.
רוכסת שמלה, אך גופה עוד עירום.
החורף טוען שנית למלכות.
גשם של מן יורד מרקיע,
בא לבשר שאבדה במדבר.
הכוס הריקה התמלאה בשנית,
שפתיה חשקו למגע הרטוב,
גרונה השתוקק לרוות מהמים,
גופה התמוגג, התפוגג כאחד.
אינה אלא רוח אשר מייחלת,
הינה גם הכול גם לא כלום גם יחדיו,
כאנה ואנה עודנה סובבת, עולה באפה ריח הקרב.
נקראת היא לבוא, לעמוד מול הדגל.
ואז להלביש על עצמה תכריכים.
לכתוב עוד המנון, כומתה בכותפת,
להצדיע לאלו שלמענה עוד מתים,
לבכות על כל אלו שבמותם- נתנו לה חיים.

שִׁיר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִכְתַּב
כְּאִישׁ תַּחְבּוּלוֹת יוֹצֵא לוֹ לַדֶּרֶךְ,
תּוֹהֶה עַל אוֹתָן הַמִּלִּים
שֶׂשִּׁנּוּ צוּרָתָן וְהָיוּ אָז לְחֶרֶב.
בּוֹחֵן אֶת אוֹתָן אֲמִירוֹת
שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּכָל פֶּה, אַךְ נִכְתְּבוּ עַל הַמַּיִם.
רוֹגֵשׁ, עַל אוֹתָן הַתְּשׁוּקוֹת,
וְשׁוֹאֵל,
הֶהָיוֹ מַס שְׂפָתַיִם?

מְכוּרָה שֶׁלִּי,
נָסַעְתִּי לְעֵת לֹא כְּלוּאָה,
אַךְ שְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ כִּי רוּחַ הַדְּרוֹר,
תְּלַטְּפֵנוּ אִם לֹא נֵרָתַע.
מְכוּרָה שֶׁלִּי,
צַו חֲרִישִׁי הִיא תַּשְׁמִיעַ,
אֶנְקַת צִמָּאוֹן הִיא תִּרְוֶה,
מִקַּרְנֵי הַלְּבָנָה עוֹד נִזְכֶּה לִרְקֹם,
רִקּוּד חָדָשׁ לַהוֹוֶה.
מְכוּרָה שֶׁלִּי,
הַקַּרְקַע נִשְׁמֶטֶת בַּסַּעַר,
הַלֵב בִּידֵי מְשׁוֹרר,
זֵכֶר דִּמְדּוּמֵי הַסַּהַר-
בְּרִית הָאָחִים תִּתְעוֹרֵר.