השליטה קיימת גם מבפנים. וגם ההתמסרות.
שליטה בעצמי. התמסרות למה שעובר עליי.
מול מצבי הרוח המתחלפים שלי, אני שולט ונשלט.
כשאני מחזיק תדר חזק באופן יזום, חושב באופן עמוק על מה הייתי רוצה שיקרה, מתווה תכנית להמשך היום,, פתאום כל העננים מתפזרים, ומצב הרוח מתחיל לטפס...
אבל - עד כמה זה יציב? עד כמה זה אמיתי?
הרי אחרי כמה דקות ספורות אני שוב מוצא את עצמי בבלבול, בחרדה, בפחד קיומי שכזה.
ואז אני מנסה את הגישה השניה.
ההתמסרות לחווית חוסר האונים.
ואז העננים מתפזרים שוב, הפעם יותר רחוק.
איך זה הגיוני? שפעולות הפוכות לחלוטין נותנות לי את אותה התוצאה?
ואולי, שני הגישות בעצם הן אותה פעולה מנטלית, של לעשות משהו בנוגע לזה.
ואז, ההשוואה היא לא בין "להחזיק תדר במכוון" או "להתמסר לחוויה".
אלא היא בין לעשות פעולה אקטיבית בשביל שינוי המצב, לעומת לקפוא בפחד ולהישאר במקום לא נעים.
.
.
.
שלב 2. - רמת הקושי עולה.
"למי יש בכלל מוטיבציה לעשות משהו?"
"למי יש כוח לפעול"?
למה בכלל לזוז. אני פשוט רוצה למות.
.
.
וזה בסדר.
קבלה עצמית, היא הפעולה הקלה יותר.
זה לחבק את עצמך.
אין פה שום מאבק.
"אני איתך." אני אומר לעצמי.