חוויות מחדר המיון....
הייתי עם אמא בחדר מיון. הכל בסדר חזרנו הביתה.
אמא קצת חוששת וחרדתית, בעיקר בגלל ששנים ליוותה את אבא לאותו מקום וזה עורר בה זכרונות ופחדים ישנים שלא נעלמו אלא רק נדחקו לאחת ממגרות הלב, ורק חיכו למשהו שיפתח אותם.
בזמן שאנחנו מחכות לבדיקות ולרופא זה או אחר המולת חדר המיון בצורה קצת אירונית משכיחה ומסיחה את דעתה של אמא מהפחד שלה.
הצפצוף של המכונות מציק ומכאיב לי באוזן, ואני אומרת לאמא איזה מזל שיש את הצפצוף ואי אפשר לשמוע את המחשבות של עצמך...
ברקע צרחות "שטרה!!! 'שטרה!!! 'שטרה!!! 'שטרה!!!" נישאות מעל ההמולה...
הצרחות ליוו אותנו כל זמן ההמתנה, כל כמה דקות "'שטרה!!! 'שטרה!!!" נשמע כמו צרחות של עורב, הן עלו ממיטה של אישה מבוגרת שאיש לא היה לידה.
מיטה שעליה שכב בחור אתיופי צעיר עברה לידנו כנראה בדרך לאחת המחלקות, את הבחור ליוו שתי נשים בוכיות וגבר, הוא היה קשור למיטה עם הידיים למעלה, ספק ממלמל ספק צועק שהם לא יכולים להכריח אותו להיות שם ושהוא לא רוצה להיות שם ושיעזבו אותו.
ואנחנו תוך כדי המתנה משוחחות, אני מנסה להצחיק את אמא שלי בחיקוי של האישה/עורב ולוחשת לה "'שטרה 'שטרה..."
לפתע נשמע קול חבטה ממיטה סמוכה, הווילון היה סגור אך ניתן היה לראות ראש של אחד החולים על הריצפה, כנראה ניסע לקום ונפל על הפנים....
5 דקות אחר כך מישהו צעק שיבואו מהר כי מישהו מפרכס... הצוות הרפואי הרים אותו על אחת המיטות ואישתו הבוכייה לא הניחה לרגע את הטלפון (ככל הנראה דיווחה בשידור חי לכל המשפחה)
הצוות עובד כמו מכונה משומנת, מצד אחד מטפלים בחולים ומצד שני מטפלים גם בבני משפחותיהם המודאגים - באמת כל הכבוד להם.
ואנחנו ספק צופות ספק חלק ממופע האימיים הזה... ואני מנסה לדבר את הרגשות של אמא, מנסה לפרק את הפחד שלה, בבדיחות או פרצופים, בשיחה על דברים אחרים, או בניסיון להבין ולהסביר את התחושות.
ברגע שהיא שאלה מי מוציא את הכלבים הבנתי שהגענו למקום טוב ושאם היא מרשה לעצמה לחשוב עליהם כנראה היא מרגישה יותר טוב...
מרגישה סחוטה רגשית, כבד לי לסחוב את הפחדים של אמא. אבל שמחה על כך שיכולה להיות פה בשבילה
