אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב
הצטרפ/י לכלוב תוך דקות - ובחינם
הרשמה התחברות

Inside Out

לפני 21 שעות. שני, 18 במרץ 2019, בשעה 19:08

אני חושבת שאני עדיין יודעת להבחין בגבר שרוצה אותי, גם אם הוא ילד בן 26 (מתי בדיוק זה קרה, שאני מצליחה להרגיש מתח עם מישהו צעיר ממני, רק לפני שניה הייתי הכי צעירה בכל מקום), כשהוא בפירוש מפלרטט איתי, שואל אותי אינסוף שאלות עליי, מספר לי את כל חייו.

אוף, אתה ילד, ואני מוצאת את עצמי מחויכת מדי, נשענת על מפתנים של דלתות, חושפת קצת מהנשמה שלי, אבל גם השמלה, חשבתי עליך כשלבשתי אותה בבוקר.

לא יודעת מה איתך, עם מי יצא לי לדבר כל כך הרבה בשנים האחרונות? מכירים יומיים ואני מספרת לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד.

אני גם לא נמשכת אליך, לא לגוף שלך, ואני נשואה בכלל, אבל מזמן, כל כך מזמן, לא תפס אותי מבט כחול כזה. זה מוזר, אבל בא לי לעשות איתך דברים שאסור.

אולי לא תציע כלום, ואני לא אפגוש אותך יותר, ולא אצטרך לעצור את עצמי בכוח. 

אבל אני רק רוצה עוד. אוף.

 

לפני 3 ימים. שבת, 16 במרץ 2019, בשעה 03:26

בעלי ישן במיטה, אני יושבת בסלון, בוהה במסך הענק החדש שלנו, עם פרק ישן של סדרה עליו, וכל הכמיהה שלי וכל התשוקה שלי מופנות למחשבות חוזרות ונשנות על כמה אני רוצה להיות טובה בעבודה החדשה שלי. הכי טובה.

אני בבית, ורק חושבת על שבוע הבא, ביום ראשון, כשאתלבש יפה ואצבע את הריסים השקופים שלי בשחור, ואצא. ויהיה לי מאוד חשוב שיאהבו אותי, ויעריכו אותי, ושיהיה לי שם מאוד נעים. כדי שארצה להיות שם הרבה, בעבודה. ואולי התפקיד שלי לא משמעותי מספיק בשביל להתייחס ככה לעבודה, אבל מה לגבי אין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים?

סטרלינג-קופר היתה מתפרקת בלי ג'ואן.

ואם פגי לא היתה כל כך מצוינת, איך הייתי מתכווצת מפחד יחד איתה תחת הגלימה האדומה של אופרד?

אני מעדיפה לעשות את התפקיד הקטן שלי מצוין, להפיח בו את היכולות והנשמה שלי, לבלוט בין עוד עשרות כמוני, להרשים. בעבודה בה רואים כל כך הרבה פרצופים כל יום אפשר להרשים בכל יום מחדש. המשחק הזה קצת חסר בתוך זוגיות ארוכה וקצת מובנת מאליה. בקטע טוב, של בית וביטחון, אבל הוא כבר שלי.

וזה לא מספיק. מדהים אותי איך יש נשים שזה מספיק להן. 

בדרך כלל מתגעגעים הביתה. אני מתגעגעת לעבודה. 

יש משהו מסחרר בלהרגיש את עצמי מתפתחת, מתייצבת. כמה הגיון ותבונה יש ביקום הזה.

כנראה שגם לזה אני עומדת להתמכר, ככה זה מתחיל, במחשבות ובתשוקות. וגם ברצון הזה לצאת ולהוכיח. גם כשאני בבית אני רוצה את האנרגיה של בחוץ, של אנשים שקמו מוקדם והתלבשו יפה וחייכו ויש ניירות על השולחן ומיילים לטיפול דחוף.

לא יודעת, המשרד מגרה אותי.

 

לפני 3 שבועות. ראשון, 24 בפברואר 2019, בשעה 00:19

שנהיה רק בהתחלה, או קצת אחרי ההתחלה, ואז הדרמה הזאת היתה יכולה להיות גם אמנות, וגם מייק אפ סקס, וגם תובנות חדשות.

אבל הכל כל כך מוכר, שזה בדרך כלל טוב, אני אוהבת את המוכר ואוהבת אותך, אבל אין תובנות חדשות בתוך הגבולות של המוכר. 

אז זה סתם, לבד ודכדוך בתוך הביחד. לא מריבה מפוארת אפילו. אתה לבד, אני לבד. וזה יעבור, ואתה טוען שאפילו דרמה אין.

וכנראה שאין, חוץ מחוסר המנוחה שלי. אני צריכה מסך עשן כדי שהוא יכביד פחות, אבל לעשן הזה יש ריח של בגידה. והוא מתוק יותר מהתמודדות. ואתה יודע את זה.

אם היינו בהתחלה אולי היה מחמיא לי שאתה חושב שאני כל כך חזקה ומושלמת ומתמודדת בלי לעשות לעצמי הנחות. אבל אנחנו לא בהתחלה ואני יודעת שמה שאתה מדמיין בסוף אצטרך להיות.

וכן, זה הלב החשוף שלי והאישיות המתמכרת שמקשים עליי להיות מה שהיית רוצה. הלוואי שהייתי יכולה להיות פעם מה שאני הייתי רוצה.

 

לפני 3 שבועות. שבת, 23 בפברואר 2019, בשעה 20:23

כמו בן אדם מבוגר שמאפשר לתהליכים להתרחש ולזמן לעבור אני שותקת. כי ככה נכון, לשתוק ולתת למתח לעבור. הוא שותק וגם אני. הוא יודע שאני אף פעם לא שותקת, אני מקווה שהוא מעריך את זה.

אבל אני לא שותקת כדי להקל עליו. אולי יש בי תקווה שיסבול קצת, שישבר הוא, אבל האמת היא שאין לי מה לומר. זה קשה להיות כל כך ביחד כמו שאנחנו כשהרצונות שונים. אני רוצה לברוח, הוא מבין שחייבים להתמודד. אני בורחת והוא תופס אותי בורחת. ומתאכזב. וכועס. ולי אין מה לעשות, כי אני צריכה אוויר.

בן אדם לוקח את כל הכסף שיש לו וגם את זה שאין לו ויוצא למסע ארוך בשביל אוויר ושקט. ומוצא. אוויר צלול ושקט בשפע. שקט פנימי אפילו. ואז הוא חוזר וכל העולם מתרסק לו בפרצוף.

אז מה כבר נשאר לעשות. לברוח ולשתוק.

לפני חודש. ראשון, 3 בפברואר 2019, בשעה 23:56

ולא חכם, אבל לפעמים הייתי רוצה שכלום לא ישתנה, שאספיק להתרגל לדברים לפני שהם נגמרים.

ומצד שני, נמאס לי ואני משתעממת.

חופש. זה רק חופש שאני כל הזמן צריכה ורוצה ויוצאת למסע בצד השני של העולם לחפש, וחוזרת ומבינה שהוא צריך להיות בפנים, בתוכי. ואני לא בטוחה שזכרתי לארוז אותו, כי הוא מהדברים שהיו בשימוש מתמיד, מאלה שאורזים רק ממש לפני שיוצאים, וגם אז - בתיק הקטן.

עכשיו אני פורקת ומחפשת את החופש שלי כאן, במקום שבו הוא פחות מובן מאליו.

לפני חודשיים. שני, 31 בדצמבר 2018, בשעה 23:14

אליו אני בטוחה שאתגעגע לילה אחד בארץ, בבית, כשאשווע לחופש ולשקט כמו שיש לי עכשיו בדיוק.

וכל הרגע הזה הוא לשבת על המדרגות מחוץ לחדר בריזורט בעיירת נופש שכוחת אל ומפוצצת קוריאנים, ולהרגיש את כל החוויות צפות מולי, מפגינות קולאז' מדהים של רגש, וקצת געגועים למי שהייתי פעם. והלב שלי מלא באושר, כמה אושר יש בחופש.

נדמה לי שעכשיו הגיע שלב ההתענגות במסע הזה. לא שלא התפנקנו עד עכשיו, אבל יש איזו עצלות שכבר אולי לא תוציא אותי לטרק, אני רואה את עצמי על חוף בקרוב. אולי שבועיים על חוף עד שהראש יתרוקן לגמרי, שיער רטוב וקוקטייל ביד.

כמעט חצי שנה בלי בית, בלי ארון בגדים, חיים כמו צבים, עם בית על הגב, לוקחים רק את מה שחשוב באמת, ובסוף מה שהכי חשוב גם ככה לא בתיק. בהתחלה הייתי מורידה את הטבעות בלילה, אבל גם אם אוריד את טבעת הזהב הדקה, סימן שיזוף לבן היא כבר הותירה על האצבע.

 

אמא שואלת אם זו היתה החלטה טובה לנסוע ככה, ואני עונה שזו ההחלטה הטובה ביותר שיכולנו לקבל והדבר הטוב ביותר לעשות עבור עצמנו והזוגיות שלנו, יותר מהחתונה.

 

לפני 4 חודשים. שני, 22 באוקטובר 2018, בשעה 16:36

אני מצליחה להרגיש חסרת מנוחה.

זה קצת אחרת, בכל זאת כמעט שלושה חודשי טיול עושים משהו לבן אדם, אבל לא הצלחתי להיפטר מהרשימה, מהתכנית, ממה צריך.

נמצאת במקום השליו בעולם, על שפת אגם, הדאגה העיקרית היא איפה נאכל בערב, אבל אני כבר מתחילה לתהות ולהפציר, לאן ממשיכים, מתי ממשיכים.

"אבל רק רצית לעצור", הוא אומר לי, מופתע.

'אבל כשאני עוצרת הראש שלי רץ, ואני עייפה, ורוצה להתחמק', אני לא אומרת לו.

 

ואיך הנשים בשכונת העוני בדלהי שעובדות כל היום בשביל 3 דולר שמחות כי הן מאמינות ש"better have something than nothing", כדברי המדריך בוגר השכונה.

ואני, אנחנו, כתוצר של תרבות השפע שכבר אין מה לעשות איתו, זה יותר מדי בשביל בן אדם, מאמינה שיש הכל ויש כלום.

ויש לי הכל, ואני עדיין מצליחה להתבלבל בין השניים.

לפני 7 חודשים. שישי, 27 ביולי 2018, בשעה 09:07

ושוב אני רואה עד כמה אני נקשרת לחפצים, למקום, להרגלים. כל דבר הוא סנטימנטלי, כל דבר נבחן תחת התאורה של הפעם האחרונה.

לפעמים השינוי נחוץ, הכרחי, למרות החששות שמגיעים איתו, למרות הכאב שמגיע עם הניתוק ממה שמוכר, מאזור הנוחות.

אנחנו משנים הכל עכשיו. עוברים דירה, נוסעים לטיול ארוך, בוחנים שינויי קריירה וחיים. הדבר היציב היחיד הוא אנחנו, הוא הדבר היחיד שלא משתנה בחיים שלי עכשיו.

ואני לא צריכה יותר מזה, זה מספיק כדי שארגיש ביטחון ויציבות, למרות שמסביב כלום לא יציב ויחד אנחנו צועדים בעיקר אל הלא נודע.

לפני 7 חודשים. ראשון, 22 ביולי 2018, בשעה 17:11

שתילחם על צדק ושוויון עקרוני, גם אם אני בצד הנוח יותר של אי הצדק.

אני בעד שכל אדם יוכל להתחתן עם מי שיבחר, גם אם הוא לא עומד בדרישות המדינה הדתיות.

אני בעד חופש.

אני בעיקר בעד שכל אחד יחיה את חייו איך שהוא רוצה, איך שהוא רואה לנכון, ובלבד שאף אחד אחר לא ייפגע בדרך.

ובגלל ההסתייגות הקטנה הזאת אני לא יכולה להיות בעד רחם לכל דורש.

אני לא מבינה איך לא רואים את זה, אני הילד שרוצה לצעוק שהמלך הוא עירום.

איך לא רואים את זה? תקדמו חוקי אימוץ לכל אדם שמסוגל לדאוג למישהו אחר. גם זו הורות.

יש כל כך הרבה ילדים שישמחו להורים.

מאיפה מגיעה היהירות הזו, של סטרייטים וגייז כאחד, שגם כשזה לא מסתדר, כשהטבע לא מאפשר, מתעקשים להפיץ את הגנים הספציפיים שלהם בכל מחיר?

אני יכולה להבין את ההשתוקקות לראות את עצמך במישהו אחר, אבל לא, זו לא זכות יסוד הגוברת על הזכות שלא למכור או להשכיר איברי גוף כדי לשרוד, על הזכות לחופש הגוף, על הזכות שלא ייקרעו ממך ילד שגידלת בגוף שלך 9 חודשים.

אני בעד צדק, ולכן אני נחרדת מחברה שרואה ברחם מוצר צריכה בסיסי.

כל אישה תעשה את השיקול שלה? לא נצליח למגר פונדקאות כמו שלעולם לא נצליח למגר זנות?

אז אולי נאפשר גם סחר באיברים, ושכל אדם יחליט עבור עצמו, ותוך מספר שנים נחיה באנרכיה מוחלטת - החזק (או העשיר) שורד.

 

לפני 8 חודשים. שלישי, 17 ביולי 2018, בשעה 01:41

במרפאת המטיילים זה לא באמת הגיוני, אולי אפילו לא עד הסוף אמיתי, שקם אדם בבוקר, עוזב את חייו ונוסע לתקופה ארוכה ואולי לא לגמרי מוגבלת לקצה העולם. בטח לא בהתראה קצרה מהזמן הדרוש כדי להשלים את כל סדרת החיסונים.

לא חייכתי, לא פירטתי, בניגוד לאיך שאני בדרך כלל, סיפקתי את מינימום הפרטים הדרוש, ורק שמחתי שעבורי הקיום הזה מתאפשר לכדי פחות נוקשות, כך שלא רק שאני מוצאת את האפשרות למהלך כל כך לא הגיוני, אלא שהוא אפילו לא נתפש אצלי כמהפכני ומשונה, אלא המהלך הטבעי של הדברים, ואיזה חיים הוא חי כשהכל פרוש לפניו כל כך הרבה קדימה, בלי גמישות. רק לו"ז ומחויבויות. עולם של צריך.

אני מכירה את העולם הזה בו קודם כל יש למלא את כל החובות, ואולי ניתן יהיה גם לקבל משהו, תלוי במזל.

ואני שמחה שמצאתי קצה חוט בדרך החוצה, כאילו כל המהלכים הקודמים הכינו אותי למהלך הזה. ואם אני צריכה לחצות את הגלובוס כדי להידבק במחלה אקזוטית ונדירה ואז למות ממנה, זה כבר נשמע לי גורל חזק מדי מכדי שאפשר יהיה להתחמק ממנו.

נפרדתי מעוד כמה מאות שקלים והתרחקתי עוד צעד. עוד שניה וחצי זה כבר יהיה אמיתי.