צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Inside Out

לפני שבועיים. שישי, 3 במאי 2019, בשעה 06:43

כשאהובי נישק אותי בתשוקה במטבח, תשוקה שהיתה חסרה לי, נשיקה לוהטת שטבעתי בתוכה, כשהפסקתי לחשוב אם אני נראית בסדר והכל במקום וידעתי שאני הכי יפה בעולם בשבילו, למרות שגם נראיתי טוב באמת כשחזרתי מהעבודה, כי כשאני מתלבשת בבוקר אני מנסה לחשוב איך להוציא להוא את העיניים.

אבל כמה שהכל נהיה שטויות כשהוא הגיף את התריס במטבח והוריד לי את החולצה בעדינות, וזיין אותי סופסוף כמו שצריך (במיטה, אני כבר צריכה את המהות והנוחות ולא את הריגוש של זיון תוך הישענות על שולחן המטבח ליד ארוחת הערב).

הוא היה צריך לתפוס אותי ככה במטבח ולהזכיר לי שיש מישהו שאוהב אותי תמיד, שרוצה אותי תמיד, לזיין ממני החוצה את כל המחשבות הרעות.

זה היה כל כך טוב, ונעים, ובבית.

 

ידעתי למה אני מהססת, למה אני רוצה ולא רוצה. לפלרטט זה קל, בתאוריה אפשר הכל, אבל עכשיו אני מבינה שזה באמת לא פשוט כל כך, אני כבר לא מסוגלת להתפשט מול מישהו אחר, מה שפעם היה כל כך מובן מאליו, מה זה סקס בכלל, זה כלום, זאת פעילות זוגית מהנה, מה לה ולאהבה בכלל - קשר מקרי.

אפילו השתעשעתי במחשבה לפתוח את הנישואים. חשבתי שיכול להיות כיף, יהיה לנו הכל: אחד את השניה וגם ריגושים. ועכשיו אני מבינה שזה כנראה לא היה עובד, אני כנראה לא הייתי מצליחה, עם או בלי אישור שלו, להיפתח בפני עוד מישהו. אני כבר לא חושבת שסקס הוא רק סקס. הוא הפך להיות משהו אינטימי, הוא הדרך שלנו להתקרב, להיות ממש יחד.

 

הוא חזר למטבח, לסדר לנו את האוכל בזמן שהתלבשתי, ואני הצצתי מהחדר ואמרתי לו, שלווה ומחויכת אחרי כמה אורגזמות טובות ומשחררות: "תזיין יותר את אישתך". ולא הוספתי שהיא חייבת את זה, אישתו, כדי לסדר לעצמה את הראש.

אלוהים, פשוט תעשה את זה, כמו משימה: להכין אוכל, לאסוף חולצות מהגיהוץ, לזיין את האישה.

והכל יהיה בסדר.

לפני חודש. ראשון, 21 באפריל 2019, בשעה 00:03

אין הסכמות, אין פרטנר, מתרחקים הסיכויים להושיב את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן.

בא לי כמו בסרט, להופיע בקבלה של מלון טוב, לקחת חדר ללילה.

אחרי שהייתי מתקלחת ונרגעת, הייתי מסמסת לך. עושה לך הרגשה רעה להיכנס לתוך משהו, אני יודעת. זה לא מה שאתה רוצה, אני יודעת. אבל לא היית בא?

לפני חודש. חמישי, 18 באפריל 2019, בשעה 05:21

לחרוץ דינים וגורלות לפי סטנדרטים מוסריים פשוטים, מופשטים אפילו.

גם אני הייתי ככה. זה החלק הקל: לקבוע עקרון מוסרי ולהתאבד עליו, בשביל הערכים. אנחנו מעריכים אנשים עם ערכים, שמוכנים למות בשביל מה שהם מאמינים בו.

 

כשמתבגרים קצת, מבינים בדרך כלל שאי אפשר לחיות במוחלט, שחייבים להתפשר, כי עם ערכים מוחלטים רק למות אפשר.

ואני כבר לא בשלב שאני מוכנה למות בשביל משהו, גם לא בשביל אהבה, וגם האהבה... היא הופכת למשהו אחר עם הזמן, היא לא תהיה פשוטה, היא לא תהיה סוערת. פתאום זה מערכת, פתאום צריך להשקיע בזה, זה הכלה, זה עבודה.

 

כמה אנשים אוהבים להיתפס לסמלים. חתונה. עכשיו התחתנת. טכנית עכשיו, אבל כמה זמן עבר מאז שהחיים שלי נקשרו בשלו, כמה אני מכירה הכל, וכמה לפעמים אי אפשר לסבול בן זוג כמו שכבר אי אפשר לסבול את עצמך.

וחוץ מהערכים המוחלטים יש עולם בחוץ, ואף אחד לא יכול להבין ולשפוט כי אף אחד לא היה שם. אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים, אבל גם פעם אחת לא. גם כשנדמה לנו, אנחנו לא חוצים כולנו את אותו הנהר, איך אפשר להתיימר לחשוב שאתה מבין מה עובר מישהו אחר, בעולם נפרד לחלוטין משלך.

לפני חודש. שלישי, 16 באפריל 2019, בשעה 06:26

עושה את הדבר הנכון.

לא להקשות.

לא לצאת מהתבנית, ממה שמותר, מה שאסור, מה שנכון ומה שלא.

לא חוצה קווים אדומים. 

בפעם הראשונה אסור לי בכלל להיות ילדה.

מוזר לא להרגיש שאני מסתכלת עליו מלמטה למעלה ( למרות שאני כמובן צריכה להרים את הראש כדי להשוות ל1.85 שלו...).

אתה מצפה ממני לאיזו שקילות דעת, אז הנה. אני עושה את הדבר הנכון ומתרחקת ממך (גם כי ההתלבטויות האלה מחסלות את כל החשק), למרות שזה לא מה שבא לי לעשות. בכלל לא מה שבא לי.

מה מלחיץ אותך יותר, אם אני מדברת על רגש בהקשר שלך או אם אני מחפיצה אותך ומתייחסת אליך כאל ריגוש נטו?

זה רק ריגוש וזה גרם לי להרגיש.

ככה מורכבת אני, זה כנראה לא בשבילך.

לפני חודש. שישי, 12 באפריל 2019, בשעה 19:44

אני בטוחה שעשיתי בשבילך משהו טוב בגלגול קודם כדי שתופיע ככה בחיים שלי, באופן הכי מקרי ובלתי צפוי, ותחזיר אותי לחיים ותסעיר אותי ותעיר לי את הלב.

אבל כמה קטנה היתה הטובה שלי שאתה צריך כבר ללכת? עוד קצת, רק עוד קצת, אני צריכה ממך רק עוד קצת.

 

לפני חודש. שישי, 12 באפריל 2019, בשעה 17:34

אני מבינה שזה לא מוסרי ולא הדבר הנכון.

ואמרת שזה לא רלוונטי הרצון.

ואני לא הבנתי.

אם בעצם, נסיבות בצד, אתה רוצה או לא.

אני לא יודעת אם יש טעם להציע או לא.

אני מתחבטת בחידת ההגיון הזו כל יום, כל לילה, לא ישנה ולא אוכלת כמו שצריך, מנסה להבין איך אני יכולה לקבל עוד קצת בלי להרוס את הטעם הטוב של מה שהיה.

הרי זה זמני, כך שהטעם שיישאר אחרי חשוב מאוד. והחשק לברוח אל כל הנחמה שאתה יכול לתת לי אולי אפילו גדול יותר.

האישיות המתמכרת הזאת... עוד קצת, עוד קצת. רק לא לחזור למציאות, הרי אף מציאות גם ככה לא יכולה להתחרות במשהו לא מציאותי. תן לי קצת אסקפיזם. 

לפני חודש. שלישי, 9 באפריל 2019, בשעה 06:10

שיחות טובות מדליקות אותי. חוכמה ועומק מדליקים אותי. חדות חשיבה מטריפה אותי. 

וכלום, לא הגיל ולא הנישואים ולא ההגיון ולא הניסיון, שום דבר לא מגן עליי מפני הנפילה המהירה בתהומות הרגש.

אני תמיד מרגישה יותר. תמיד סוער יותר, תמיד חזק יותר, הרבה פעמים לא רציונלי, לא הרגש הנכון, לא בפרופורציה המתאימה.

ואולי בכל זאת אין כאן סערה מאוד גדולה, כי מעליה אני מצליחה לחייך ולעבוד ואני לא בוכה ולא שבורה.

אבל לא רציתי שזה ייגמר. בא לי עוד, לא בא לי הגיון. הייתי רוצה שלא תצליח להתנגד לרגש. אתה אומר שאכפת לך גם אם נראה שלא, ואני רואה שהכל נכון. אני רואה בעיניים שלך את הרציונל שאילף את הכוח הרגשי הזה שלרגע היה נדמה שאי אפשר לעצור.

 

לפני חודש. ראשון, 7 באפריל 2019, בשעה 05:08

שאני לא ישנה בגללו לילה שלם. 

והוא יראה שאני לא ישנה בגללו לילה שלם.

זה אמור היה להיות סתם בשביל הכיף ופתאום כל הכוח אצלו.

כשזה נתפס, זה נתפס חזק אצלי.

הבטחנו לא לערב רגש. איזה שקר נורא זה. מי יכול להבטיח דבר כזה, כשזה הכל רגש? כל החיוכים, וכל המבטים המצטלבים, ולרמוז ולהתקרב ולהתרגש, כי זה מה שעושה את הכיף הזה שאני מתמכרת אליו. זה רגש. ושיחות שהזכירו לי מי אני ואיך אני זה רגש. וזה היה שם מהרגע הראשון. מה נשאר בלי?

תמיד הרגש שלי, כשהוא מצליח להתפרץ, חזק יותר וסוער יותר. אני אף פעם לא הצד הרציונלי, השקול. אפילו עכשיו, כשזה כבר כל כך מתבקש, אני בכל זאת נמשכת לסערה.

לפני חודש. שבת, 6 באפריל 2019, בשעה 23:36

לא מצליחה לנסח הודעה אחת.

אז לא כותבת ולא שולחת.

מה עשה אותי מאופקת כל כך, הגיל או הנישואים? או סתם, החיים האלה, שלימדו אותי לזהות מבוי סתום כשאני עומדת לפניו.

אבל זה לא גמור, אתה מבין שזה לא גמור?

לפני חודש. שבת, 6 באפריל 2019, בשעה 17:53

אני רוצה תשומת לב עקבית והרבה ממנה.

ועכשיו אני רוצה אותה ממנו.

כמו לפני 10 שנים, מה ההבדל, פותחת וסוגרת את ההתכתבות שלנו, לכתוב או לא לכתוב. מה לכתוב.

רק שהפעם זה מסובך. אני מסובכת. הוא לא רוצה משהו מסובך. אני מבינה הכל בלי מילים, אבל אני רוצה מילים. עוד.

ואוף, לא רק מילים אני רוצה, אני שונאת להגיד לעצמי לא על משהו שבא לי. הוא מקל עליי את המטלה הזאת, הוא מתרחק. אני בוהה בהתכתבות האחרונה וכבר לא בטוחה מה יהיה נכון להגיד. מה נשאר להגיד.

אני לא רוצה להתקדם. ואני גם לא רוצה להרפות. אני מבינה שאני לא יכולה להגיד לו דבר כזה.

"ואם אני אצא ואכיר מישהי" מהדהד לי בראש, ולא בא לי. משהו מושך אותי אליו, ואני מעשנת על הגג, מלטפת את המצית שנתן לי ביד אחת, ואת הטלפון ביד השניה, מוציאה אותו מכיס המעיל, מניחה על המעקה שאני נשענת עליו, ובוהה בו תוך כדי עישון.

אני מתה לכתוב לך. מתה להתקרב.

ופתאום כבר לא ברור איך או בשביל מה.