לפני 18 שנים. יום שלישי, 25 במרץ 2008 בשעה 17:55
הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לכתוב עוד פוסט דיכאוני.
ועדיין, יש משהו משחרר בלכתוב את זה בבלוג, במקום שקוף שאנשים רואים..
כתיבה למגירה כבר לא משחררת.
אני בדיכאון.
לא הדיכאון של בכיינות ושל "רע לי, עצוב לי".
אני אפילו מחייך וצוחק, ולפעמים אני שוכח ושמח.
הדיכאון עמוק יותר. דיכאון ויאוש.
זה המצב.
אני סוחב עוד יום ועוד יום, והכל רק מצתבר ומצתבר.
ואין תרופה.
כרגע מה שנישאר לי לעשות זה להשתדל לא לדפוק את החיים שלי עוד יותר,
ולקוות לטוב.
אך התקווה זה מצרך נדיר בימינו.
עברתי את השלב שבו אני יכול להתפרץ ולנקז את השחור ממני..
אני עכשיו בשלב האדישות. כאילו אדישות.
חוסר אונים מוחלט.
ואלוהים מסנן ולא מחזיר טלפונים.
אוף.