טוב.
הגעתי לארה"ב.
המוניות צהובות, הכבישים רחבים יותר, יש אוטובוסי בית ספר צהובים כמו בסרטים, הבורגר קינג הרבה יותר גרוע, כולם מדברים באנגלית... אבל חוץ מזה? וואלה, אין שינוי.
אבל אני בקושי יום פה, ואני עדיין לא ישנתי (גם במטוס לא יצא לי...) אולי אני אבין את ההבדל בימים הקרובים.
אולי כשאני אקבל את המשכורת 😄
אני כבר מתגעגע.
מאז שאני התחלתי לגור באופן עצמאי במרכז הייתה לי הרגשה מסויימת שהציקה לי לעיתים.
הרגשתי שכולם זרים לי.
יש לי שני חברים שאני לא כולל אותם, אותם ואת המשפחה שלי.
חוץ מהם, כולם זרים. אפילו אנשים שהתחברתי איתם עמוקות וחלקתי איתם סודות.
אפילו, וכן אפילו, בנות זוג שפיתחתי אליהם רגשות עמוקים.
הם לא באמת היו זרים... אבל הייתה לי הרגשה מציקה כזאת שאני לא באמת מכיר אותם.
כניראה בגלל שכל כך הרבה אנשים נכנסו ויצאו מחיי. כמה וכמה השאירו בלאגן אחריהם.
ועכשיו אני שוב, עם אנשים שאני לא מכיר, ואני לא באמת אכיר גם אחרי חצי שנה.
רודף את אותו חלום חמקמק...
אני פשוט לא רואה דרך אחרת.
לפני 16 שנים. 11 ביולי 2008 בשעה 2:24
