לפני 10 שנים. 28 במאי 2013 בשעה 13:38
מקום למחשבה
לפעמים, לחשוב בקול, יחד עם אחרים, זה מה שמועיל לגבש דעה רחבה ואמיתית יותר.לפני 13 שנים. 2 במאי 2011 בשעה 10:04
כשהייתי קטנה, קראתי כל ספר שואה שרק מצאתי,
הייתי קוראת, ובוכה ובוכה ובוכה...
מזדהה עם הדמויות, הילדים, הילדות, ההורים, התינוקות...
כולם סביבי ידעו, שאני רגישה, מאד רגישה.
שביום השואה כל היום העיניים שלי אדומות, ושזה בסדר,
שטוב לי להרגיש שכך אני חווה, מתחברת, מנסה להבין טיפה.
ואז גדלתי קצת,
ולא היה ברור לי למה בדיוק,
פתאום אני לא מצליחה לשמוע אפילו ראיון עם ניצול שואה,
לא רוצה לראות סרטים, לשמוע שירים, ורק מחכה שהיום הזה יעבור.
ניסיתי להבין מה בדיוק קרה?
אני לא מתכחשת, או מדחיקה, וסיפורי הבריחה של הסבתות שלי חרוטים בי עמוק....
ואז הבנתי,
שאני מנסה להגן על עצמי, בתת מודע.
בלי לחשוב על זה, הנפש שלי פשוט לא יכולה יותר להכיל עוד כאב,
עוד צער, ולהזדהות ולחוות הכל בעוצמה כל כך חזקה.
אז היא מתגוננת, מתחמקת, מנסה לא לשמוע, לא לראות, לא להפגע.
אני חושבת שזה קרה בעיקר בעקבות שנות האינתיפאדה, והמלחמות,
ויותר מדי אנשים קרובים ואהובים שכבר לא פה איתנו,
ומשהו בי , פשוט מנסה לשמור עלי.
ועדיין,
קשה לי עם זה כל כך,
רוצה לחוות, רוצה לחשוב, רוצה לבכות...
לפני 13 שנים. 26 באפריל 2011 בשעה 9:21
לפעמים אני חושבת, שכל עולם ה BDSM הוא סוג של משחק ילדים למבוגרים,
ואני שונאת את הרגע שבו גיליתי אותו...
ואז אני נזכרת שעוד לפני שהכרתי מושגים, וכללים, הדמיונות שלי היו כאלו בדיוק...
לפעמים אני מקווה, שבוקר אחד אתעורר, ולא ארצה יותר לקרוא, לראות, וללמוד על שליטה,
ואז אני מוצאת את עצמי מנתחת לעומק בלוג או סיפור של נשלטת ומוצאת את עצמי מזדהה...
אני כבר כמה שנים, משנה את דעתי על שליטה כל כמה שעות,
ולא מבינה איך בכל שאר תחומי החיים יש לי דעה מגובשת, ברורה ורציונלית,
ורק פה משהו פשוט לא מתחבר לתמונה אחת ברורה.
הייתי רוצה להאמין, שלכתוב פה, יקדם אותי איכשהוא,
אבל אני לא ממש מצליחה להאמין בזה, אז אני רק מקווה שמשהו יעיל יצא מכל זה.
כי כשאת בחורה דתיה,
שמוקפת באנשים מקסימים,
וגדלה וביררה ובאמת מאמינה,
קצת קשה לקום בבוקר ובאמת באמת להרגיש שפחה.