סטיות קלות

לאחר שנה וחצי היא החליטה שהגיע הזמן להיתקדם, 

"הגיע הזמן" אמרה לי.

"בעוד עשרה ימים יבואו לאסוף אותך, תילקח לאיזה מקום בצפון, תשהה שם שלושה חודשים, תעבור שם סדנת התמסרות עבורי.

יתכן שאבוא לצפות, אבל לא בהכרח שתדע על כך. כעת לך."

קבלתי דבריה בהכנעה, היה לי ברור שהגיע הזמן לעשות צעד משמהותי קדימה.

ציפיתי ליום שיאספו אותי, התארגנתי לניתוק מהעולם לשלושה חודשים,

היה לי ברור שאני מוכן לעשות הכל עבורה.

תשעה ימים אחרי, הגיע המסר, "מחר בתשע בבוקר תחכה ליד הפסל בכיכר, אל תביא איתך דבר, גם לא טלפון"

התרגשתי, היה לי קשה לישון בלילה.

נעמדתי במקום עוד לפני הזמן וחיכיתי.

בפנטזיה שלי אני עבד טוטאלי שלך, אני שייך לך ונמצא לרשותך כל העת, כל ההתנהלות שלי מכוונת על ידך, על פיך ישק דבר.

כל פעילות שלי היא באישורך, התמסרות מוחלטת מנטאלית ופיסית.

ההתמסרות העיקרית והמהותית ביותר הינה מנטלית, מקום בו כל כולי מכונן אליך, הרבה מעבר לסשן יצרי,

לאהוב, להעריץ, להיות המחשבה הראשונה עם בוקר, ביטול האגו עבורך, הכל כדי לרצות אותך.

מצב בו מבט אחד או מילה שלך שורפת אותי ומבט אחר או מילה מרוממים אותי לגבהים.

להיות בהתמסרות כזאת זה מקום מופלא.

בשליטה פיזית יש סיפוק יצר מדהים, יש הנאה גופנית אדירה בצד ריקנות מסויימת בזמן שאחרי,

שליטה פיזית שלא נמצא בה רגש יש בה חסר.

המנטלי והפיזי קשורים פה אחד בשני, ההתמסרות המנטלית באה מתוך ציפיה לפיזיות, עצם הציפיה, התקווה למגע

מביאים את הרצון המנטלי להתמסר.  נגיעה, סטירה, הצלפה, כל מגע פיזי, חיבוק, נשיקה אלו הדלק המניע את ההתמסרות המנטלית.

השליטה המנטלית היא הרבה מעבר לסשן, היא תהליך, זה לא סטוץ, זה לא גומרים הולכים, אך גם אינה יכולה ללא המגע, או התקווה למגע.

לנשק את רגליך זה הדלק של שטיפת הכלים, לישון איתך ולהתכרבל זה עולם ומלואו.

"בוא עבד, בוא"

אני צועד בחדר על ארבע, מציית לה, משתוקק שתיתן לי לגעת בה

מנשק רגליה, מחליק יד לעבר המקומות הקדושים, היא עוצרת אותי

אולי תרשה לי לענג אותה אני מקווה, אולי לנשק את ישבנה

אולי תיתן לי את התחתונים שהיא לא לובשת שאני אלבש

שאדע כך שאני שלה, אולי תיתן לי לענג אותה עם הויברטור שלה

תראה לי בדיוק איך היא אוהבת, אולי אשאר לישון איתה, לחבק אותה

אולי, אולי...

"לך הביתה. אתה מבואס?"

חזרתי למעורה שלי לישון, ניסיתי לענג עצמי לפני השינה

בזמן האחרון אני עושה זאת תוך מחשבות עליה

הפעם מידרתי אותה מהאירוע.

בלילה בחלום התיצבו מולי כל השולטות שהיו לאורך הדרך

"תחליט,תבחר, עבד של מי אתה?"

התבוננתי בהן, התעוררתי.

בזמן האחרון אנחנו רבים, אולי כי התקרבנו.
מספר פעמים אמרת לי ללכת,
הכי קל ללכת.
אני לא רוצה לריב איתך,
מבקש סליחה ומצטער על כל ריב.
תני לי להיות העבד שלך, תני לי להיות שייך לך
רק לך.
לחכות לך כמה שתרצי ואיפה שתרצי,
לא לפגוש אחרת מלבדך.
תני לי לנשק נעלייך, להיות לרגלייך,
סטרי לי כרצונך,
תני לי לגעת
להיות שלך, רק שלך.

אם תלכי רחוק אני אתגעגע
אם לא תתקשרי יהיה לי קשה
מחכה לך גם כשאת קרובה
לפעמים את איתי וכל כך רחוקה
ואני מחכה
מחכה באהבה

אז לקחתי את הנעליים שלה לסנדלר, להרחיב אותן, שלא ילחץ לה על האצבע הקטנה,
כי כשלוחץ לה היא נעמדת באמצע הרחוב, אני חולץ נעליה, חושב אולי אקח אותה "שק קמח"
בסוף אנחנו מגיעים ליעד. בדרך מחפשים מקום לאכול, זה לא יכול להיות סתם מקום,
יש לפרינססה דרישות, קשה לרצות אותה, אבל האתגר מפצה על הקושי. כבר הרבה מסעדות
ראו את גבה לאחר שהזמינה, נופלות בשלב המוקדם, אפילו לא מגיעות לשלב הבתים,
אני שואל עצמי אם נחזור פעם למקומות אלו. מה זה חשוב בעצם. העיקר שיהיו סיגריות
וקפה, כוס חד פעמית בבקשה, לא הבנתי אף פעם איך האיכותיות שלה מסתדרת עם כוס הקרטון
הזאת, אבל מה אני מבין באיכות.