barbed wire kisses

על הרצפה הקרה הברכיים שלי עומדות יציבות מחבקת את רגלו כמו כלבה נאמנה והוא מלטף את שיערי ובבת אחת מושך בו בחוזקה אחורה ואחורה לא מרשה לי להסתכל בפניו אני לא ראויה משפילה את מבטי עוצמת את עיני מקבלת את ההשפלה כמו שאני צריכה,הגוף החשוף מרגיש את הקור אבל מתחמם מהכאב מהר מאוד,כף ידו סוטרת שוב ושוב ומפצירה בי לצעוק שכולם ישמעו וידעו,ידו שורטת את גבי בחוזקה ובמרץ משאירה סימנים בולטים במגוון צבעים סימני שייכות כדי שכולם יוכלו לדעת מה אני ומי אני,הכאב מתעצם והצעקות מתגברות הוא מכריח אותי להגיע לסף ומשפיל ומכאיב ומרגיע וללא אזהרה מוקדמת יוצאות דמעות אמיתיות שמסמלות שייכות אמיתית שמרגישה כל כך טוב וכל כך רע,כלבה טובה הוא אומר, מי הכלבה שלי שואל ואני זו שצריכה לענות בגאווה ובשמחה,כשהאיפור נוזל והגוף מותש,חם וקר ואדום וכחול והשפתיים מחייכות חיוך קטן ותמים.

ולאחר שלבשתי ברצון רב את הבגדים שאותם ביקש מיד בהרף יד מורה עליי להסירם, על הרצפה הוא אומר על ארבע הוא מדגיש,למקרה שלא היה לי ברור. ואני מתקרבת אליו בתמימות חשדנית מהולה בתאווה רותחת רוצה כבר להרגייש ולחוות על בשרי תיכף ומיד ללא כל סבלנות,מביטה מעלה כאשר ידייו מניחות בחוזקה את זוג המצבטים ומכאיבות בקלות,ידו מלטפת את העור המפחד ושורטת אותו מיד לאחר מכן,עולה במעלה הגוף עד לעורף מלטפת את השיער לשבריר שניה ומיד מושכת בו במרץ אחורה עוד ועוד,כואב לך הוא שואל,איפה כואב לך,הכל אני עונה,הכל,רק חוזרת על המילה הכל,אם כך אני רוצה לשמוע שכואב לך תצעקי הוא מצווה,חזק יותר,ואני נענת לבקשתו והכאב לא נפסק,מיד כף ידו מונחת ברעש על לחי ימין שוב ושוב והופכת אותה לאדומה וחמה. את רוצה עוד,הוא מחליט,מה את,הוא שואל,מה את,מה את,שכולם יידעו,חזק יותר תגידי את זה,שישמעו כולם תצרחי את זה,אני הכלבה שלך.

ותמיד מגיע הזמן לפנות הבוקר כשאני מסירה את הבגד ובודקת מה הם הסימנים שנשארו מאותו לילה מטהר ומסוקרנת לבדוק כיצד הושאר חותם השיוך הפעם,לפעמים נדמה כי כחול יותר טוב יותר וכך תחושת השיוך חזקה ועמוקה יותר בנפש וחרוטה בבשר באופן ברור לכל מתבונן, מזכרות המעניקות תחושת גאווה ובטחון של כלבה טובה, ובכל פעם שנוגעים בנקודה פגועה וכואבת ישנה תזכורת למה שהינך באמת,ובכל פעם שאני מסתכלת על סימני השייכות במוחי חולפת המחשבה - את עוד תבואי על ארבע.

וכשאני נקשרת לעור ומתחברת לברזל אני מתנתקת מהכל וחווה את העוצמה של הטיהור,מושך בחוזקה בשיער ומטייל עם אצבעותיו והשוט מלטף את הגוף ברכות וקורע את הבשר בפראות, הזרועות מקבלות הכל בשתיקה והמצבטים מונחים חזקים ויציבים עוד ועוד והרגשתי שבעוד רגע קצר אגיע לסף יכולת הכאב שאוכל לקבל על עצמי וגופי משתוקק לעצור ולהפסיק מיד אך אני לא עושה זאת,ממשיכה להכנע כי משהו בגופי השתתק והסכים לקבל את המוטל עליו בהתמסרות מוחלטת כפי שמוחי ידע שכדאי, סף הכאב עלה ואצבעותיי אוחזות חזק בעור השחור שצמוד לפרקי ידיי וגבי מתמתח מעלה ומעלה ושיערי נמשך אחורנית והעור חם ומוכה ואיננו מפסיק להתחמם ולפתע נפסק,נעצר ונגמר לכמה שניות והגוף שליו,רגוע,נקי ומטוהר.כעת פניי מופנות לקהל העומד ממול ועיני הסקרנים בחושך בוהות,עיניים חודרות וזוהרות שבוהות במופע ההשפלה שמוענק להן במתנה ומתענגות בדממה...

והידיים מונחות ביציבות על השולחן וגופי ללא תזוזה מרגישה את העור השחור כנגד צווארי וממתינה למכה הבאה בסקרנות ובתשוקה ילדותית,מתמלאת בעוצמה וזו רק ההתחלה חשבתי,כלפי חוץ יציבה קרה וקשה כמו אבן אך מבפנים בוערת מתמימות,נעלמת בהמון כשהוא מוליך אותי אחריו בשרשרת כמו ילדה טובה הולכת אחריו סקרנית ורוצה לטרוף כמה שיותר רגשות,מפקידה את עצמי ואת גופי בידיו בגאווה ובמסירות,ללא צל של ספק וידיו מכאיבות ומשאירות סימנים,סימני שיוך שעליהם התבוננתי ברעב גופני מתמשך,והניגוד מכה בי,העדינות שבידיו רגע לאחר מכן מפתיעה מרגיעה מהפנטת ומטהרת,בדיוק כמו כאב המלקות שבא מיד אחר כך -

ואז אני מסכימה והוא מביט בי כמו אל כלב מסמן רק בעזרת עיניו מה עליי לעשות ואני מבינה ומתמסרת.נוגעת ברצפה לאט ומקבלת את מה שבא בשקט אפילו לא דמעה אחת צפה בעיני שבוהה למרחקים. הוא רוצה להראות לכולם לכל הסקרנים,המלוכלכים והפצועים שעוברים שאני שייכת לו עכשיו,נהנה להוליך אותי אחריו למשוך אותי כרצונו ושולח אותי אל הקור המקפיא של לפנות בוקר,חושך,אני שומעת את קולות החגיגה,אנשים שותים ומשוחחים וברקע קולות הצלפה מכאן ומכאן,הוא מורה עלי במבטו להתקרב אליו קרוב יותר ומושך אותי לכיוונו.הידיים שהכאיבו עכשיו מלטפות ומרגיעות את העור הנשבר מן הקור.חושך,אור אדום,עוברים בין עשרות אנשים שמתנועעים בתוך הטריפ המטונף שלהם ומביטים בעיניים בוערות, הוא עוצר ומושיב אותי על הרצפה,מורה עליי לא לזוז. זזתי. 'אמרתי לא לזוז,נכון?' ידו סוטרת בחוזקה ואינני זזה לרגע.מקים אותי בעזרת עיניו וקושר אותי בעזרת ידיו,עכשיו לא תהי מסוגלת לזוז,מוודא שאכן כך ומיד מוציא את השוט ומכוון,זה מכאיב ומציף את כל הגוף בגלים קטנים של כאב והנאה והוא ממשיך ולאט לאט הקצב מתגבר וטורף אותי עוד ועוד עד שאני אומרת מספיק איני מסוגלת יותר. הוא מהנהן ומשחרר אותי מהצמח הטורף עשוי עץ וברזלים נוצצים ומוליך אותי בחזרה איתו,מתיישב ואני מתיישבת גם כמובן על הרצפה. משחרר מעט את הרצועה,'תנקי אותן' מצביע עם עיניו מטה, 'עם הלשון?' שאלתי בתמימות קלה,מהנהן בראשו.'עד שלא אגיד לך להפסיק תמשיכי'  הוא מושך בחוזקה בשיערי עוד ועוד אחורה,מכאיב מעט משועשע מההשפלה שהוא מעניק לי,צובט,מכאיב,סקרנים בוהים,מציצים,מחייכים למראה ההשפלה,והקולות בראש,המוזיקה שמתנגנת חזק ופורצת לתוך המוח,מוזיקה תעשייתית כבדה שדופקת כמו פטיש בזמן שקצה הלשון שלי מלטף את העור המבריק של המגף,רואה שעיני מאומצות מן הכאב אך מחליט ללכת עד סף הכניעה האפשרי,סף הכאב עולה ועולה והמוח באקסטזה נוצצת וחודרת,רעש לבן ואור אדום.