ממעמקים קראתי, אולי גם אכתוב

לכל אחד יש שלדים בארון.
אני יכול להתחיל את רכבת השדים המסתחררת, להעלות את השלדים שלי בזה אחר זה, לקפץ ביניהם אסוציאטיבית כאחוז תזזית, אבל אם נהיה כנים, יש שלד אחד מסוים שמככב לי בראש עכשיו. שלד חינני למדי אפילו. אולי השלד שבו כרוכים הזיכרונות המתוקים ביותר והכאובים ביותר, שזורים זה בזה.
יודעי דבר קראו לזה פעם אקס מיתולוגית. נראה שאני לא הראשון.
יש לי אהבה. ובית. ועוגן. ושלווה יחסית לאופיי הרודף imperfections.
ועדיין, אותו שלד חינני – הודחק משך שנים מן המחשבה, אולי כחלק מהפחד להתמודד עם הכאב, ועם גלי התחושה שהוא עדיין מעורר. גם הוא לא באמת חרג מעורו (או מעצמותיו) להידחק מחדש אל חיי, מסיבות מובנות לשנינו.
היו רגעים לאורך השנים בהם השתעשעתי במחשבה (לא שזה היה כה משעשע) עליה. מי היא היום. מה היא היום. לאן לקחו אותה החיים. האם אי פעם ייקחו אותה למפגש חוזר מולי.
ועדיין, תמיד הכול נשאר סגור ונצור לאותם רגעים מתוקים ומעיקים גם יחד, שאחריהם המשכתי לתוך שגרת חיי.

לא עוד. השלד יצא מהארון. בגללי כמובן, כשנתקלתי בכך שהיא נשואה. עם שני ילדים קטנים. חיה את אותם חיים בורגנים קטנים שדמיינו לנו פעם, שבסופו של דבר, אם נודה על האמת דומים למדי לאלה שאני חי כיום, אם נניח את כל הקלפים על השולחן.
ואולי ממרחק השנים שחלפו, וחוויות חיי, הרגע הזה הרבה פחות מפחיד משדמיינתי. אני לא קורע קריעה, או מתעטף ביגון גדול. השלמה שקטה מאחורי הקלעים בחלוף הזמן בסופו של דבר עובדת הרבה יותר טוב מניסיונות שכנוע עצמי ברגעי המחשבה עליה בשנים הראשונות והקשות יותר.
ועדיין, הבטן מתערבלת לה קלות. העיניים לחות קמעה לסירוגין, ועל השפתיים נח מין חיוך השלמה מריר, קטנטן, חבוי בזוויות.
אנחנו חורטים ונחרטים, משאירים זו בזה צלקות לחיים, משתלבים ומתפזרים כולנו ללא הפסקה, ללא הכרה. וממשיכים בחיינו השוצפים, ללא ידיעה או הבנה איך שינינו את חייו של אחר.
אולי זה עניין של אישיות. או נטייה נוסטלגית מוגזמת. אולי פשוט אהבתי יותר. אני חוזר בראש לתמונת הסיום המוכרת מן הסרטים. הרכבת העוזבת את התחנה. האחד מנפנף לפרידה מחלון הרכבת. השני מנפנף מן הרציף.
תמיד יהיה צד אחד שנכנע ראשון למציאות, מתיישב חזרה במקומו, או פונה והולך לכיוון היציאה מן התחנה.
כל כך הרבה פעמים הסתובבתי והלכתי ממקומות כשאיני מסתכל לאחור. מכריח את עצמי להכיל את הרגש, ולא להסתובב לטעום אותו שוב. ורק איתה אני עדיין על אותו רציף. מסתכל אל הרכבת הנעלמת באופק.