|
|
|
בפנטזיית האושר את אלמונית
אישה של צללים.
לבושה בבינוניות מספקת
עטופה בבדידות מחממת.
בפנטזיית האושר את כעיוורת
אחת שנסחפת.
פורשת שמיכת קוצים על חול חם
מתנפצת בין גלי הים.
בפנטזיית האושר
באר המחשבות מתרוקנת
הכאוס פורץ, וכל איזון מופר
בפנטזיית האושר
השטיח אדום מדם
ההתרפקות על העבר רק מפרקת
והסתכלות קדימה מאותת
האירוע המשמעותי הבא שתחווי
יהיה גם האחרון.
תמיד חשבתי שאחת המטרות המרכזיות בלשבת ולנסות לדבר על הדברים שמכאיבים, הוא הניסיון להגיע לבסוף לאיזשהו קתרזיס.
לאותה תחושה של בהירות שמאפשרת לך לנשום לרווחה ולשוב לאיזון המוכר.
אז איך זה שכמעט כל שיחה שלנו מסתיימת בכך שאתה ישן עמוק בצד אחד של המיטה, ואני לעומת זאת - לידך, אבל במקום אחר. מלטפת את החתולה שלך, בוהה בנקודה סתמית בתקרה, ובוכה לצלילי הלילה?
ואיך זה שאחרי כל שיחה איתך, אני מוצאת את עצמי רק יותר ויותר נסערת?
למה אני אף פעם לא מצליחה למצוא את השלווה?
כאילו שכל ניסיונות הקירבה רק מרחיקים אותך ממני, ואותי ממך
עוד לילה נטול שינה. שוב הדיכאון מחלחל בי. אני עייפה וכואב לי
ושוב אני מתישה אותך,
וגם את עצמי.
על האובניים - ניסיתי ליצור עוד כוֹס
ובמקום, מאותו החומר שלשתי היטב מבעוד מועד, התחיל לתפוח לו זין שהזכיר לי אותך
עטפתי אותו בשתיי ידיי, עצמתי את עיניי, והרגשתי את את אותה התחושה שהייתה תמיד כשאתה היית שם
בלהט הרגע,
גילפתי מסביבו את כל מה שיכולתי לזכור, ולא רציתי לשכוח (ואולי את כל מה שרצוי שכבר אשכח)
בעובי המתאים, כל נים, כל וריד... עיצבתי אותו בדמותך.
כשהוא עמד בגאווה, במרכז המשטח המסתובב
הזיכרון התחלף בכאב
מעכתי אותו, הרשתי לחומר להשפריץ עלי וללכלך הכל
רק שיעלם, העיקר שיהרס.
תוך שניות הרסתי אותו, בדיוק כמו שאתה הרסת אותי.
---
הגעגוע אלייך לא פוסק
ואני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להודות בזה בפניך
אני לא רוצה לשכוח, ולא רוצה לזכור
ממשיכה לחפש תחליפים זולים בכל חור
בזמן שכל מה שהייתי רוצה זה שתפתח לי את הדלת
ואז תפתח אותי
שתגרום לי לצעוק, ולגנוח, ולבכות
ולהיות מאושרת
כמו פעם.
---
חשופה ולא אופנתית
בדיוק כמו ג'ינס עם יותר מדי קרעים
נדושה, משעממת וצפויה
בדומה לערימת הספרים שלעולם לא אקרא
עגולה, מרה וכואבת
כמו הטיפה הזהובה שמחייכת אלי מהתחתית
לפעמים אני מרגישה
כמו מכונית מקרטעת משנות השישים
שמישהו שם אף פעם לא טרח להוריד מהכביש
כבדה, מעיקה ולא נעימה
כמו אגלי זיעה ביום לוהט במיוחד
לפעמים אני מרגישה...
אבל לרוב אני פשוט לא מרגישה דבר.
--
את יכולה לירוק את המילים, ולבלוע את הרגשות
להיות עיוורת לכאב, וחרשת לצעקות
מתי תביני?
כל הדמעות שלך לא ישטפו את הזוהמה
השנאה העצמית לא תטבע בהן
והן לעולם, אבל לעולם
לא תוכלנה לכבות את הלהבות או להפריח את השממה שבך.
שני פוסטים נעלמו להם במובלעות הרשת, רק אחד שרד את רעידת האדמה הכלובית, ומובא בשנית.
הסקס הכי טוב שהיה לי
חיכיתי למפגש הזה.
אפילו קצת התכוננתי אליו.
זה היה עוד יום שטוף שמש (או במילים אחרות, היה חם כמו בגיהנום), התחלתי את היום בארוחת בוקר מפנקת, באיזה בית קפה נעים. וכשהבטן הייתה מלאה מספיק, יצאתי לכבוש את העולם. טוב, אולי לא את העולם – רק את כל חנויות הבגדים והנעליים שהיו בסביבה. יצאתי שביעה גם ממסע השופינג, ובסיומו כבר ידעתי מה אלבש הערב במיוחד לכבודו.
אין דבר כזה מספיק שמלות שחורות בארון, זה מושג שפשוט לא קיים, וזאת שקניתי הפעם – תעשה את העבודה.
פשוט ידעתי; צמודה במותניים, מבליטה את החזה, מתרחבת באגן
היא, יחד עם נעלי העקב האדומות שרכשתי, יבליטו את כל הדברים הנכונים, ובעיקר, ישאירו אותו עם פה פעור, וחיוך, הו – ועוד איזה חיוך!
ביליתי שעות ארוכות במקלחת, התנקיתי מבפנים ומבחוץ. חצי ליטר חוקן, 3 דקות של צחצוח שיניים אינטנסיבי שהסתיים בגרגור מתגרה של מי פה מרעננים, ניקיתי את האוזניים וצללתי לקצת יותר משעה בתוך האמבטיה שמולאה מבעוד מועד במים חמימים.
הרגשתי איך הדאגות שוקעות, והמחשבות החיוביות צפות. כבר הייתי במקום טוב יותר.
כשלא היה לי כוח להמשיך לחמם את המים, הבנתי שהגיעה השעה לצאת. עטפתי את השיער במגבת אחת, ואת גופי במגבת השנייה, ובדרך לחדרי הופתעתי לגלות שעון שהראה שנשאר לי עוד לא מעט זמן.
שמתי דיסק עם מוזיקה שקטה (כן, עדיין יש לי דיסקים), פינקתי את כפות רגליי בעיסוי, חידשתי את הלק, ומרחתי על גופי קרם יוקרתי.
היה ניחוח מעולה מסביבי! השילוב של הסבונים, הקרם והנרות שהדלקתי לעצמי, יצרו אווירה אינטימית ורגועה שגרמה לי להרגיש זכה ונקייה.
כשנשכבתי על המיטה, לא יכולתי לעצור את הידיים שלי מלהתחיל לענג את עצמי. בטבעיות מופלאה, יד אחת מצאה את דרכה לכוס שלי, שהיה חלק ומזמין מתמיד, והיד השנייה החלה מציירת עיגולים סביב הפטמות...
אני לא זוכרת מתי ואיך, אבל איכשהו גם הוויברטור שלי הצטרף לחגיגה... המאמץ המשותף הזה נשא פירות...
במהירות יחסית, גמרתי בשאגה
הרגשתי איך הכוס שלי מתכווץ סביב האיבר המלאכותי, איך כולי רועדת, איך הכל רטוב ומחליק.
מסביבי התחיל להיות ריח של סקס. אני אוהבת שריח של סקס מרחף באוויר!
החרמנות שלי לא לגמרי נעלמה, והרשיתי לעצמי לגלוש לסיבוב נוסף.
שוב נגעתי, החדרתי, ייללתי, צעקתי, התנשפתי
גמרתי
ברגע האחרון ביטלתי את הפגישה איתו.
אני הסקס הכי טוב שהיה לי
ותכלס, הגיע הזמן שזה ישתנה.
הייתי עיוורת כשראיתי את הכל
שרף לי בעיניים
כשהרשתי לדמעות להתערבב בחול
ראיתי שאני פה, אבל כבר לא כאן
נשמתי את נשימתי האחרונה.
שום דבר לא מובן, אבל הכל מאוד ברור
אני יודעת שמה שלא היה, כבר לא יקרה
ובינינו, גם אם הכל חשוב, אין משהו שמשנה
כי כשאתקרב אליך, המרחק ימשיך ויתעצם.
זה הזמן להגיף את התריסים
ולתת לחושך לזרוח
נשארתי רק עם בדידותי
וממנה אלך.
את יכולה להיות מספר ראשוני או מרוכב
שבר מושלם
משוואה ממעלה שנייה
או הקוטר של המעגל
אין זה משנה מה תחסרי
או כמה תוסיפי
גם אם תכפילי באינסוף
ותחלקי במיליון
בסוף התרגיל...
תמיד תישארי אותו ביטוי חסר משמעות
אמצע הלילה, הייתי עייפה, ולא מספיק חדה, וכל מה שרציתי היה להגיע כבר הביתה.
הצטערתי שנעלתי את העקבים האלו, שכלל לא נועדו להליכה מהירה, ובכל צעד פילחו מחדש את הדממה.
כנראה שהייתה זאת השעה המאוחרת, לצד ההרגשה המציקה שזוג עיניים נסתרות נעוצות בגבי שגרמו לי להחיש את צעדיי, ולהחזיק ביד את הטלפון הנייד, מוכן ומזומן להתקשר לחברה שגם ככה בטוח תהיה עכשיו ישנה.
לא זכרתי את הדרך שעשיתי, אבל בדיוק כשזיהיתי את דלת הכניסה לבניין שבו גרתי, הרגשתי בצל מגיח מהצד ותופס את פרק ידי השמאלית בחוזקה.
הסתובבתי בבהלה, וכשזיהיתי את פניו קפאתי.
"אנחנו צריכים לדבר"
"אין לי מה לומר לך!"
הוא הידק את אחיזתו בי ונעץ את אותן העיניים שהרגשתי קודם לכן. ניסיתי להשתחרר ופקדתי עליו "תעזוב אותי!"
הוא הרפה לרגע, אך היה זה רק בשביל שיוכל לחטוף מידיי את צרור המפתחות לדירה.
הדלת נפתחה.
"תיכנסי"
"תלך מכאן"
"כנסי! עכשיו!"
הוא תפס בידו את כל השיער שלי, וגרר אותי פנימה.
"תפסיק כבר" מלמלתי תוך שהוא משליך אותי על הספה
ניסיתי להתנגד, לסתור לו, שרטתי כל פיסת עור שהצלחתי להניח עליה את ציפורניי
"די!!!"
בידו האחת הוא תפס את שתי ידיי מעל הראש, ובידו השנייה השתמש כדי להפשיל במיומנות מרשימה את החצאית הקצרה והצמודה שלבשתי
"אני לא רוצה! תעזוב אותי, אל..."
"תשתקי כבר!" הוא אמר והחדיר לתוכי את מה שהרגיש כשלוש אצבעות לפחות.
"את לא רוצה?" הוא שאל והחל לנוע בתוכי באגרסיביות רבה עם האצבעות.
"אה זונה?, ככה זה מרגיש כשאת לא רוצה?!" הוא המשיך בתנועות חדות, ועמוקות יותר
"תזוז! לך מפה! אני לא רוצה אותך! לא רוצה!"
כל מילה שהוצאתי גרמה לו לצרף אצבע נוספת, כל התנגדות גרמה לו לחפור עמוק יותר, עוד ועוד...
לפתע הוא שלף את כף ידו ממני, ושלח בטבעיות את אצבעותיו הרטובות אל פניי.
"את מרגישה את זה זונה?" הוא מרח את כל המיצים שלי שנדבקו אליו על הלחיים, האף, הפה...
כשהוא דחף לי את האצבעות לגרון, לא חשבתי פעמיים ונשכתי אותו בכל הכוח.
טעם מתכתי התערבב בטעם של הכוס שלי והציף את פי.
הוא הופתע, ואני התענגתי על המראה של פניו שהתעוותו מאותו הכאב שגרם לו להוציא את ידו מפי ולסטור לי בחוזקה על הפנים.
איברו חדר אליי, או החליק לתוכי, ובאותה הנשימה הוא דאג להחזיר את אצבעותיו לתוך פי
מצצתי את המיקס שנוצר מהדם שלו והמיצים שלי בשקיקה
הוא הביט בי...
"אני אוהב אותך"
הדמעות הטביעו את עיניי
רציתי להגיד לו שגם אני אוהבת אותו, או לפחות שפעם גם אני אהבתי...
אבל מבין אצבעותיו המגואלות בדם שמעתי את עצמי אומרת לו רק מילה אחת ויחידה
"שקרן".
---
אף פעם לא היו לי ממש פנטזיות אונס, מה קרה עכשיו?
תמיד אהבתי צלקות.
כבר מגיל צעיר, הייתי מוצאת את עצמי מתבוננת בסקרנות בצלקות של אחרים
לא ידעתי מה הקסם שלהן, ולמה הוא בכלל משפיע עלי
אבל התהיות לא מנעו ממני הצצות חפוזות או בהייה ממושכת באותם סימנים שתמיד משכו בקלות את תשומת ליבי.
דווקא על גופי שלי, לא כל כך קל למצוא אותן
אין לי כאלו גדולות ומסעירות, אלא רק מספר מצומצם של צלקות קטנות ודהויות,
שאת מרביתן גם ככה איש מלבדי לא יצליח לזהות.
גם אם דרך הווצרותן לא הייתה תמיד כל כך נעימה, הן לא זזות ממקומן, ומלוות אותי בנאמנות רבה לאורך כל חיי,
אני באמת אוהבת את כולן, ובכל רגע יכולה להזכר בשלווה ובקלות בדרך שנחרטה כל אחת מהן על גופי.
רק עם הצלקות שאתה הותחת בי אני פשוט לא מצליחה להשלים
עתיקות, קטנות ושוליות ככל שיהיו
לצד הטריות והעצומות. כולן.
חרטת בנפשי, ביתרת את ליבי
אני מנסה לבלוע, כל כך רוצה לשכוח
אבל הן שם, פורצות את כל החומות
נלחמות ללא חת מול המסיכות
סותרות בפניי בכל פעם שאני מעיזה להתעלם מקיומן
שמישהו יקח אותן. שונאת אותן.
אני עלובה, מעוררת רחמים, ושקרנית
הבטחתי לעצמי עשרות, אם לא מאות פעמים להפסיק להיכנס למערבולות הרגשיות האלו
ובכל פעם מחדש, בדיוק בשנייה שנדמה לי שהצלחתי
בדיוק בדקה בה אני חושבת שאצליח להתגבר על הכל
אני קורסת
המנגנון היחיד שפועל בגוף שלי, הוא מנגנון הדמעות, שחבל ולא רתם עצמו לטובת הכינרת
כל היתר דוממים
משותקים
המוח מפסיק לעבוד, אני לא מסוגלת לחשוב ולו לרגע בהיגיון
הצלילות שאפיינה את הימים האחרונים נמוגה
תצאי מזה!!!!
אני מתחננת
תנתקי את עצמך מכל הדברים שמכאיבים לך
תפסיקי, פשוט תפסיקי להתעלל בעצמך ככה
