עכשיו לפני 18 שנה בדיוק נולדתי.
עכשיו אני רוצה להודות לכמה אנשים שעזרו לי להגיע למצבי:
אמא, את סובלת אותי כבר 18 שנה, את אהבת אותי כבר 18 שנה, אני את ואת אני, תמכת בי לאוך כל השנים הללו ועל כך תודה!
זיקית, האישה הכי יפה בתל אביב, אחותי הגדולה, מי ששינתה אותי בצורה שלא תאמן ועזר לי להבין דבר אחד או שניים. הזיכרון הראשון שלי ממך הוא כשסגרת את הדלת הלבנה ואמרת לי "חכה זה רק היום הראשון שלי" ומאז עברנו כל כך הרבה, כל כך הבה השתנה ורק לטובה, בזכותך, בעיקר. מערכת היחסים שלנו היא אחת ממערכות היחסים היותר יציבות, חזקות, מרתקות שהיו לי. דבר חשוב עוד יותר הוא שאנחנו, אני ואת, זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. את נתת לי את השם ולווטה, את הכרת לי את הסושי, את הרגעת אותי, את נתת לי והיית שם בשבילי כשהייתי צריך אותך וכשסתם רציתי חיבה והתייחסות, ועל כל אלו- תודה!
קלייר, אנחנו מכירים כבר 4 וקצת חודשים, את אדם היחידי שאני יודע באופן וחלט שהוא שרוט כמוני אם לא יותר, את פרקת בפני דברים שאת לא פורקת עם אנשים אחרים, את מרגישה בטוחה איתי, את אוהבת אותי בדיוק כמו שאני אוהב, בוטח ופורקת איתך. את מרשימה, וחזקה, בוגרת וילדה קטנה {שלה בלבד! אני יודע...}, את אושר שמציף אותי בכל רגע נתון והצחוק שלך מרגיע אותי, את כל כך הרבה ואין משגת באמת עד כמה... היום אחרי שהסברתי לך איך אני מרגיש כלפיך {ואת עוד לא הבנת, תאמיני לי..} אמרת לי: "חיוך מאוזן לאוזן קטן עליי"- משפט שהוא כל כך את. משפט שהוא כל כך קלייר. את יודעת שבפעמים הראשונות שנכנסתי לבלוג שלך קראתי את פוסטי הזימה הנפלאים ומרגשים שלך הרגשתי בליבי קנאה קלה {טוב, בסדר, נו- גדולה, גדולה עד מאוד!} וחשבתי לעצמי "ואוו, היא כל כך מסורה, כל כך מתמסרת, כל כך נותנת, אני מעריץ אותה!"? ידעת? כי אם לא, אני אודיע לך אני מעריץ אותך, אני נדהם שבחרת בי בתור חבר, ואני נפעם לדעת שאת לידי, עומדת גאה. תודה לך! על הכל!
גיא, אנחנו מכירים שנים, התחלנו משיחות סתמיות באייסיקיו הנושן על כמה שאני אוהב את הסיפורים שלך ועל כל שטות התנצלת, גם על דברים שלא היית צריך בכלל להתנצל, אני לא זוכר את תהליך ההתבגרות שלי בלעדייך, ועכשיו, אני בתור החבר הכי טוב שלך ואתה בתור שלי אני רוצה להודות לך על הכל, על המכתבים, על האמון, על הרצון, על האהבה, על החיבה, על הנתינה, על היותך אתה... אנחנו שונים כל כך- בכל צורה אפשרית ומשום מה החזקנו מעמד שנים, אני אוהב אותך חבר יקר, אני אוהב אותך עד מאוד, תודה לך על כך שאתה פה, תודה לך על שאתה אתה ותודה לך, פשוט תודה.
לך, המאסטר שלי, הבן זוג שלי, האהוב שלי, אני יודע שאנחנו מכירים מעט מאוד זמן, אני מודע לעובדה שאנחנו עוד לא ממש מכירים אבל אני רוצה להודות לך על כך שאתה מוציא ממני כל מה שאני צריך: כבוד, אהבה, לימודים, הבנה... אני אוהב אותך, בכל גופי ונשמתי אני אוהב אותך, אני רוצה שתדע שאני שלך, אני יודע שזה עוד מוקדם להגיד דבר כזה, ועוד פה בבלוג שלי אבל זה פשוט חשוב לי שתדע, שתבין, שתיקח כמו שאתה לוקח בכל פעם ותיתן לי בחזרה, כמו שאתה נותן... אני אוהב אותך מאסטר יקר שלי, תודה לך...
היום, במסיבת היום-הולדת שאירגנה לי משפחתי הבעתי את המשאלה שאני הכי גאה בה, הבעתי שאני אמצע עוד מאותו הכוח, עוד מאותה האהבה העמית ועוד מאותו הכבוד העצמי שלי. יש לי מעט מכל אחד מהם אבל אני מאמין כי נאי צריך עוד, עוד בכדי להבין את עצמי, עוד בכדי לדעת עצמי ולטפח לשמור ולהגיע לכמה שאני יכול בתור קייל. בשנותי הקודמות הבעתי לבן- זוג, או לטיול או לסתם דברים גשמיים. הפעם אני יודע כי המשאלה מתגשמת כבר ברגעים אלו, הפעם אני יודע כי זו המשאלה שבה אני לוקח חלק בהגשמתה... ואת כל הדברים הגשמיים שיחלתי לעצמי בשנים הקודמות- יבואו ולו רק בגלל המשאלה שביקשתי השנה, רק בגלל שאת חובת ההגשמה של משאלה זו עלי!
לפני 18 שנים. 7 בינואר 2006 בשעה 0:12
