רובכם מכירים את סיפור הילד ההולנדי בן 8 שיוצא מהעיר אל צדו השני של סכר מקומי, כדי למסור עוגות לאיש עיוור. בדרכו חזרה לעיר מבחין הילד בפרצה זעירה בסכר דרכה החלו לזרום מים. הילד מבין כי המים עלולים לסחוף את הסכר ולהציף את העיר. בהבזק של רגע הוא מטפס על הסוללה וסותם בעזרת האצבע את הפרצה. הוא זועק לעזרה אך איש לא שומע והוא מבלה את הלילה הקר על הסכר. עם שחר מבחין אחד התושבים בילד וממהר להזעיק עזרה.
אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת, שאתם עומדים על סיפו של מקום, בהרגשה שאתם מחזיקים הכל באוויר, והנה עוד שניה הכל נופל לכל הכיוונים וגל של מים ישטוף אותכם. לכולנו יש את הימים האלה, לחלק יש שנים כאלה.
הרגשתי שאני עומדת עם האצבע תקועה בסכר בזמן האחרון, מחזיקה את הכל שלא יקרוס, פתאום הבנתי, שלא כל הסכר שלי, לא אני יכולה להחזיק אותו לבד, ואולי יהיה טוב לסכר אם לפעמים יתפרץ וישטוף הכל.
לא הלכתי רחוק כל כך כמובן, זה בלתי אפשרי לי, אני מאלה שמשחררות בקטנה. אבל לפעמים, ויש לי מזל גדול, הגנרטור רואה אותי שם, עם האצבע תקועה בסכר, רועדת, עייפה. הוא בא ומחזיק לי את היד ונותן למים לשטוף אותנו, גם אם זה בקטנה.
אז את מוסר ההשכל הפוליטי של סיפור הילד ההולנדי אני אחסוך מכם (כי יש כזה), ורק אאחל לכם, שמדי פעם, יבוא איזה גנרטור, יחזיק לכם את היד ויתן למים לשטוף אותכם יחד.
שיהיה לכם סופ"ש מקסים.