"העבירי לי ת'מלח' קרא ינון אל מיכל אישתו.
מיכל העבירה לינון את המלח במהירות וצייתנות.
"העבירי לי ת'קנקן מים בקשה נטלי".
לנטלי נשפכו מעט המים מרוב התרגשות.
ינון ביקש ממנה לנקות והיא מיד לקחה מפית, שהיא מצאה בשולחן אחר. היא ניגבה קודם את ינון ואחר כך את השולחן.
נטלי סיימה לאכול ושאלה " אני יכול לקום?"
ינון הנהן קלות ונטלי קמה עם הצלחת וכשהיא חלפה ליד ינון היא החליקה ונשפך אוכל על הרצפה. מיד נטלי רכנה על ארבע כדי לנקות את האוכל עם הידיים. מיכל רכנה כדי לעזור וליקקה את הרצפה עם הלשון.
לפתע מיכל החלה לבכות וחיבקה את רגלו של ינון.
"אני כלכך מגושמת"
נטלי ליטפה אותה בגב ואמרה "את לא מגושמת אמא"
האדון ינון ליטף לשתיהן את הפנים וחייך.
ליטף וחייך.
מבטי העיניים נפגשו והיתה שלווה באוויר.
נדמה היה שהרגע הזה יימשך לנצח.
"תרופות!!" צעקו המטופלים.
"מי לא הלך לקחת תרופה" שאל האח המוסמך.
"נטלי ומיכל; די עם המשחק המטומטם הזה של לחבק לינון ת'רגל, אתן לא רואות שזה מציק לו??".
"לא, לא עוד דקה, עכשיו! ברגע זה! קומי וקחי ת'תרופות שלך"
"ינון תפסיק לגרבץ, זה לא מכובד. בוא, החלפנו לך את התרופות, בגלל שהפסיכיאטר הגדיר 'סכיזופרניה קטטונית'.