סתם חופרת...

היש תחושה מענגת יותר ,שלמה יותר, מתוקה יותר מההתמסרות שבכניעה מאהבה?

עיניך מפלחות את נישמתי
בוקעות את שערי רחמי
בתוך תוכי
אני נשאבת
צוללת
נוסקת גבוה
מרגישה כמעט בטוחה ליפול בזרועותיך
עדיין זוכרת פרחים וחלומות צבעוניים
והסיחרור המסוכן
כשאתה מביט בי
היש עונג גדול יותר מחגיגת האהבה?

ואיך זה, שאחרי כמעט עשור, אני עדיין כה מאוהבת בך? כה מסוחררת ממך?

מכושפת שלך.

לפעמים אני שוכחת עד כמה
המגע שלך
מרגיש לי
כמו חווייה מיסטית עמוקה
כמו להתקדש מחדש
שוב ושוב
ושוב...
עד כמה הזרמים האלו שלך
שחשמלו וכישפו אותי לפני שנים

לפעמים אני שוכחת
כמה בקלות, אולי רבה מדי,
מוצאת את עצמי
את השקט שלי
בין זרועותיך.
לפעמים אני שוכחת כמה מהר עלולה להתמכר
אליך...
וזה מפחיד מדי

היו זמנים שבהם חשבתי, חשתי, האמנתי
שאתה רומיאו ואני יוליה
בני זמננו
אולי כך הם כל האוהבים...

היו עתות בהן הייתי מכורה אליך
ברמות של לנשום אותך- ולהירגע
לנשום אותך אומר להיות שלווה
לנשום אותך אומר לדעת חיים
לזכור
מחדש
אותי


במידה רבה חוללתי
בין הצללים בהם פסעתי
מתנדנדת מכושפת
כמוכת ירח

שכחתי את כל התפילות שקברתי
בעמקי הווייתי
הכרחתי את עצמי לשכוח כל חלום לגביך

ואני עדיין מפחדת
כי למרות שזה כמעט עשור,
אתה גורם לי להסתחרר

להתמכר



הזמן כאילו לא עובר
בשנייה שאתה מניח עליי את מבטך
את ידיך
הכל נעלם
ההווייה יודעת ומכירה את ובעצמה


כה פוחדת להיות אני, להיות שלך.

הכלוב הוא סוג של ONE WAY TICKET , התמכרות או מהות עם הפוגות קצרות...
למה כינוי בדוי ? ככה. כי רק כך אפשר לכתוב בלי שיפוטיות הטבולה בדעות קדומות וכולנו נגועים בנגיף הזה, כך או אחרת....

מדוע אנו פתוחים יותר כזרים ? הרי חשיפת הנפש, ערטול המוח כמוהו כעירום...

מזמן, הגעתי למסקנה שאין לי תשובות, רק תהיות ללא סוף...