בימים האחרונים אנחנו מאזינים הרבה למוסיקה של גבריאל ושל להקת אלג'יר, מאזינים ומדברים. מדברים וקוראים. קוראים ונעצבים.
בשעות הראשונות הכול דיברו על התאבדות, בזמן שעבר התחלפו הדיבורים מהתאבדות לשיחות אחרות. העצב עמוק וקיים, העצב על יוצר רגיש, על מוזיקאי מוכשר, על אמן בחסד עליון, על אדם כואב על גבר שהלך לאיבוד ואינו.
המחשבות אינן מרפות ממני. אני איני מצליחה להדוף אותן, מחשבות עלי ועל החיים.
מחשבות על מהות החיים. לשם מה אנחנו פה. מה אוחז אותנו כלל, מה מחזיק אותי.
היו לי תקופות של דיכאון עמוק.
תקופות של עצב סודק, כאב פיזי שאינו ניתן כלל לביטוי מילולי.
בחודשים האחרונים אני חווה תקופה שכזו.
אינני חולה, מעולם לא הייתי מוגדרת כחולת נפש, אך הפחד קיים בי, פחד משתק, מצמית, לעיתים עד כדי כך שאיני מסוגלת לחשוב בהגיון והגבולות בין דרישות חיי היומיום והמטלות השוטפות נחות להן לרגע בצד ומניחות לפחדים הקמעים ביותר לצוץ לעלות.
כאשר הפחדים באים, ההגיון נעלם, אני מתחברת לכול מקור מידע זמין ומחפשת תשובות, לפתע אני מוצאת בי כל מחלת נפש באשר היא, מסוגלת לגלות בעצמי כל סימפטום. כל בדל מידע מעלה לי את הדופק ומאיץ את דפיקות הלב, או אז אני בטוחה כי אני חולה, מניה דיפרסיה לצד סכיזופרניה, דו קוטבית כמובן ומה לא?
הגוף נעטף בזיעה קרה, הידיים מתחילות לרעוד, הרקות כואבות, הרגליים כבדות, גלי חום וקור חליפות, איני מסוגלת לתפקד, אינני יכולה לזוז, לעשות פעולות פשוטות, שוכחת פרטים גדולים כקטנים, מנסה לאחוז את עצמי, להחזיר לעצמי אחיזה בחיים.
והרוטינה, הרוטינה של החיים.
אני מתמודדת, כאשר הטלפון מצלצל, אני מחויבת לענות, באחת הקול מעברו השני של הטלפון מחזיר אותי אל המציאות ואני שוכחת לרגעים את המחשבות המטרידות.
וכך אני פעם למטה ופעם למעלה.
לפרקים עוברת בי המחשבה לשם מה חיים, אין בי את יצר ההתאבדות, אינני מסוכנת לעצמי כלל ועיקר לרגע איני כותבת פה בכדי לייצר נורת אזהרה.
אני חושבת לי כמה פעמים אנו עוברים חיים שלמים בצמוד לבן זוג שאמור להכיר אותנו ואת נימי נפשנו ואינו יודע דבר על המצוקות היותר קשות ויותר מעיקות.
אני פוחדת לשתף, פוחדת מהמבט הנוזף, ממילות ביטול, אין רואים עלי, הלב מתכווץ הנשמה מרוסקת ואני עדיין פוחדת לספר, פוחדת.